וינסנט נופלת מעבר לסיפון אוניית ענק בליל סערה, מנסה להתרגל להלם המים הקפואים ומוחה נודד הרחק הרחק, אל גיל 18, כשאחיה החורג והגדול ממנה בשנה, פול, היה סטודנט לכלכלה וניסה להתאפס על עצמו אחרי שנה במוסדות גמילה. אחרי שנכשל בלימודים כצפוי, פול חוזר אל וינסנט בטורונטו ומוחה נודד אל ימיה בתיכון בקצה אי שכוח אל בבריטיש קולומביה. היא איבדה את אמה, הוא נזרק מהתיכון עקב התנהגות בעייתית, ונוצרת ביניהם ברית של ילדים דחויים. כך נפתח 'מלון הזכוכית' היפהפה של אמילי סנט ג'ון מנדל, ספר מורכב, מזהיר, מהפנט, המשך ראוי למי שכתבה את 'תחנה 11' המושלם. אביו של פול עזב את אמו ואותו והלך עם השכנה, אז אמו לקחה אותו הרחק משם. אביו והמאהבת הביאו לעולם את וינסנט, הקרויה על שם משוררת עלומה, כך שכל חייו פול ניסה לא לשנוא אותה ולרוב גם הצליח. ב-2005 שניהם עובדים במלון הזכוכית, מבנה יפהפה על אותו אי, מקום מושלם להתבודד בו אם אתה מאוד עשיר. היא ברמנית, הוא בלבוי, וככה זה מתחיל.

שנת המנוחה והמרגוע שלי/ אוטסה מושפג

מושלם לגמרי גם מהבחינה הזו.

הבעלים של המלון הוא ג'ונתן אלקייטיס, איש קרן הון סיכון רב מעללים, שבהמשך יתגלה כארכי נוכל בסגנון ברני מיידוף. "תאכל זכוכית", פול כותב על זגוגית המלון בגראפיטי נגד ג'נתן ומפוטר מיד, בעוד שווינסנט היפה הופכת בגיל 24 לבת לוויתו של המיליארדר המבוגר ממנה בכ-30 שנה, עם אחוזה בקונטיקט וכרטיס אשראי בתלתי מוגבל לשופינג במנהטן, אשת הפרס האולטימטיבית.

איך זה להיות טרופי-ווייף שכזו? וינסנט אוהבת את זה, היא מתרגלת לא לחשוב על כסף, נהנית מהחיים, לא עושה עניין מכך שהיא לא מאוהבת, לא נגעלת מהסקס, אבל עדיין מרגישה קצת זרה, מתקשה להתעלם מעובדי משק הבית המזמזמים סביבה ללא הפסקה. זה נמשך שלוש שנים ומנדל טווה ברכות מחושבת את סימני האזהרה הדקיקים, קווי שבר מעודנים במרקם הזמן חלל, שעוד יהפכו לתהומות אפלים – אנחנו פשוט מרגישים את זה בלי לדעת.

יש פה המון דמויות וסיפורים. המון. תהיו מרוכזים.

אוליביה, המוזה של אחיו האמן של ג'ונתן, שאיבדה את כל כספה בקרן שלו. צל חולף, מאיים ברקע העלילה, שרק כתיבה גאונית כמו של מנדל ממלאת בתוכן ובעוצמה.

היא אמנם לא האמינה באהבה ממבט ראשון, אבל האמינה בזיהוי ממבט ראשון, בתחושה שהאדם שלפניך יהיה משמעותי בחייך. כמו זיהוי פנים מוכרים בתמונה ישנה: בים של פרצופים לא מוכרים, אחד בולט. כן, אתה.

בריטיש קולומביה היפהפייה, המסתורית והקפואה, על שלל אייה, מפרציה וסודותיה. איזה מקום מופלא.

כל כך. איזו סופרת מדהימה ומושלמת - אין לנו מספיק כאלה.

לקראת סוף הספר הכל מתחבר. כל קצוות החוטים שמנדל פיזרה לאורך עלילה שלמה, מורכבת להדהים, נפגשים בשזירה וירטואוזית לשלם מהמם ביופיו. אנחנו לא שופטים את אשת הפרס, אולי אפילו קצת מקנאים בה, תוך שאנו נעצבים על ליבנו; מבכים חיים מבוזבזים ומתפעמים מיצירת מופת נדירה.