מגיל 20 ועד גיל 45 ורנון עבד בחנות תקליטים, תחילה כשכיר ובהמשך כבעלים, עד שב-2006 אף אחד כבר לא רצה לרכוש תקליטים. ורנון נאלץ לסגור את החנות ומאז הוא מסתדר. תחילה מכר כמה אוספים נדירים שהיו ברשותו ואז החל לקבל דמי אבטלה, ובהמשך התמחה בלהתראיין במקומות עבודה שאליהם נשלח מבלי לזכות במשרה. אבל גם זה נגמר וכעת הוא מצמצם את נוכחותו בחיים למינימום ומנסה להתקיים מקצבת ביטוח לאומי, עד שהוא נזרק לרחוב - אבל אז מגלה באמתחתו הדלה אוצר בלום. כך נפתח "סיפורו של ורנון סובוטקס", יצירת המופת המהממת של וירז'יני דפנט, שכולה קריסה אישית, תרבותית ואנושית.

תאונה עם אקסולוטל/ הלנה הגמן

חד וביקורתי, כך שיש גם קטעים הגותיים/ אנרכיסטיים פחות קלים לקריאה.

"סיפורו של ורנון סובוטקס" הוא פאנק במובן העמוק ביותר, ניהיליזם אלוהי שכבר לא נכתב וכל כך חבל שכך. ורנון שונא את הכל ואת כולם ופשוט מסתגר בבועה שלו ומחכה למותו. עבור דפנט, מענקי הדור הנוכחי של הספרות הצרפתית, זו הזדמנות נפלאה לירות את כל מה שיש לה נגד פריז הקפיטליסטית החדשה, מלכודת תיירים מבחילה, וגם נגד תרבות הרשתות הדוחה של המאה העשרים, שונה כל כך מכל מה שמייצג ורנון, אדם שנולד כשלדברים היה עדיין טעם וריח, שאינם של פלסטיק נוצץ.

אם חשבתם שהיפים קשישים הם טיפוסים מביכים, חכו כשתקראו על הפאנקיסטים המזדקנים של דפנט, חבורה עלובה שעדיין מקשקשת על אנרכיה ורוקנרול כשהכל מסביבה הולך ומתפוגג. ועכשיו ורנון חייב להתחנף אל כולם בזה אחר זה פשוט כדי לשרוד.

יש כאן המון דמויות ומטבע הדברים, כמה מהן קצת חופרות. לפעמים זה טיפ טיפה יותר מדי.

פאמלה קאנט (איכשהו מתקבלת התחושה שהשם נבחר לא במקרה), כוכבת הטלוויזיה הזוהרת שרודפת אחרי סיפורו של ורנון ומסמלת בדרכה הייחודית את כל מה שדפוק באופן כה יסודי בתרבות המאה ה-21.

אנשים עם ילדים תמיד מבלבלים את המוח לאלה שאין להם. מצד אחר, הם לא מוכנים שיגידו להם את האמת: כשאני מסתכל על החיים שלך, נשבע לך שבא לי כל דבר חוץ ממה שיש לך.

פריז, פריז ועוד פריז. היא נהדרת גם כשהיא הכי מכוערת.

כל כך! איזו כותבת מדהימה ונדירה היא דפנט. זה מביך, אבל הקריאה בטקסטים שלה עלולה להיות מלווה בצווחות קטנות בלתי רצוניות של חדווה מתפרצת.

ורנון יוצא למסע גלישת ספות בין החברים הבודדים שעוד נותרו לו כשבידיו האוצר – הקלטה נדירה של חברו הטוב המנוח אלכס, היחיד מבין הכנופיה הישנה שממש הצליח בגדול, ראיון עצמי שבו הסופרסטאר המגוחך מוציא הכל, ומטנף כאילו אין מחר - מה שאכן קרה. המצב הזה משחרר מדפנט שורה ארוכה של טיפוסי שוליים מזעזעים, שהיא מתארת בתאווה בלתי נגמרת לכאוס, מתעכבת על כל שנייה של חוסר ביטחון, אימה ותיעוב, החוויה האנושית במלוא עליבותה המהממת. זה קיצוני, מטורף, חד פעמי ומזעזע במובן הכי מושלם שיש.