לפול אורורק, רופא שיניים בכיר ממנהטן, יש הכל: ציניות, מיזנתרופיה, לב שבור, ליבידו פעיל מדי ונטייה לרצות להיות כל מי שהוא לא; ועדיין, דבר אחד חסר לו: אתר אינטרנט פעיל. עד שיום אחד מישהו מקים, בשמו, אתר וחשבון פייסבוק, גונב את זהותו ולחרדתו מתברר שפול אורורק המתחזה הוא לא פחות מוצלח – וכנראה אפילו יותר – מהמקורי.

כמו טקסטים שנונים ובדיוניים של סטיבן פריי ("עושים היסטוריה"), שהתנגשו חזיתית לתוך המיזנתרופיה המבריקה של ג'וזף הלר. רק, נו, פחות משניהם.

קל להפליא בחציו הראשון, המבריק ומלא התובנות על אהבה, מצבנו הקיומי בעולם ושיניים בכלל, וכבד להחריד בשליש האחרון, שבו כבר לא איכפת לכם איך זה ייגמר, העיקר שכבר ייגמר.

כי ג'ושוע פריס, מחבר "ואז הגענו לסוף", מסוגל לשרטט דמויות, רגעים ומחשבות באופן חד, מצחיק ונוקב כל כך, עד שכל מה שמתחשק לכם הוא שימשיך לעשות את כל זה ולא ינסה בכלל לספר סיפור. כי כשהוא מנסה גם לספר סיפור, מתחילות הבעיות; הוא לא ממש גדול בזה. והסיפור סתם מפריע לעוד הרהור פרוע ובלתי נשכח בעניין דת, מין, סנדוויצ'ים או חוט דנטלי.

כי איפיונים קטנים הופכים את הספר לתענוג מתמשך ("הוא הדיף ריח טוב להדהים. רק דחפים הטרוסקסואליים קיצוניים ביותר עצרו אותי מלטמון את אפי בצווארו", למשל), וכי הגיבור מלא הסתירות – רופא שיניים אתיאיסט שאינו מפסיק להאמין, שונא טכנולוגיה שמכור לטלפון הנייד שלו, רווק מבוגר שמתאהב כמו ילד קטן – הוא דמות נפלאה.

כי בשלב מסוים מתחילה העלילה הממשית. והיא עוסקת באפשרות שגיבורנו שייך, מבלי שיסכים לקבל זאת, לדת בלתי מוכרת בשם "אולמים" שמאמינים באל בשם "ספק" ושגרים, מבלי שאיש יידע, בישראל, מתוך הזדהות עם סבל העם היהודי (כי גם העם שלהם סבל נורא). וזה, מוכרחים להודות, די ניג'וס, למרות כמה קטעים שנונים שקורעים לגזרים את הדת. כל דת.

מלבד הגיבור רופא השיניים – דמות שמחזיקה את הספר לבדה ללא קושי – אפשר לקחת את אבי, עוזרת רופא השיניים היעילה שמוסתרת תדיר מאחורי מסיכת פנים ורודה, לא מוציאה מילה לעולם, ונחבאת עד כדי כך שבשלב מסוים מתברר שהוחלפה על ידי בחורה אחרת, מבלי שאיש ישים לב.

"ברגע שהוא לוקח לידו את החוט הדנטלי הוא חושב, בשביל מה זה טוב? הרי בסופו של דבר הלב נעצר, התאים מתים, העצבים כבים, חיידקים מאכלים את הלבלב, זבובים מטילים ביצים, חיפושיות מכרסמות את גידים והרצונות, העור נהפך לגבינת קוטג'', העצמות מתפרקות והשיניים נסחפות בזרם".

בכל מקום מלבד חדר ההמתנה לרופא שיניים. זה כבר יגרום לכם להימלט משם.

ג'ושוע פריס יכול להיות ג'וזף הלר הבא – סגנונית יש לו את זה לחלוטין – אם רק יצליח לספר סיפורים מורכבים ומעניינים יותר. זה אומר שנמשיך לעקוב אחריו ולדגום כל דבר עתידי שיוציא. בכל מקרה, לא יחסר שם ברק.

מסוג הספרים שלא תתקשו להניח מהיד, אבל תתבדרו מאוד אם תקראו לפחות עד האמצע.