בבית עשירים כביר בהרצליה פיתוח מתגוררות ליאת, דוקטור לפילוסופיה אפרורית ומרירה, עם בת זוגה, הבלונדה, יפהפייה מבריקה וזוהרת עם שאיפות כתיבה, שהיא גם הדמות המספרת ב"ליאת והבלונדה", ספרה השני של שולי ספיר השנונה, ששוב משעשעת אותנו לדעת בלשונה הסרקסטית ואבחנותיה הדקיקות והמרושעות. הבלונדה הנשגבת סבורה בצדק שתובנותיה צריכות להאיר את העולם, אבל איך עושים זאת? האם כתיבה ספרותית היא הדרך? בתור התחלה, הבלונדה מסחררת מבקר שירה מקשיש ומנצלת אותו לצרכיה, אבל מהם אותם צרכים? נדמה שהבלונדה עדיין לא הגדירה אותם לעצמה, וכאן באמת טמונה גדולתה של ספיר – בחיפוש, בתהייה, באובדן הדרך, בכל המבוכה המסתתרת מעבר לסרקזם המחודד. זה כל כך מילניאלי ושנון, כל כך ריקני ונוצץ, וכל כך כאן ועכשיו.

הדחיפה/ נגה אלבלך

קליל, מגניב ואפילו גרובי עד אין קץ.

הבלונדה מסמלת בעצם את כל מה שנורא בשוק הספרים הישראלי, המכיל יותר כותבים מקוראים. היא החליטה שתהיה סופרת, ועוד לפני כן מתרגמת, ודבר לא יעצור אותה בדרך להגשמת חלומה. את מבקר השירה האומלל היא מפגיזה בטקסטים גרועים, ובכלל לא מפריע לה שהוא חוזר ואומר ששום דבר טוב לא ייצא ממנה, ושליאת, בת זוגה האהובה והניהיליסטית, מסכימה עם המבקר בלי למצמץ. אבל לכל גרפומן, ויהיה הגרוע ביותר, יימצא מי שיוציא עבורו את הג'אנק שהוא מייצר תמורת סכום הולם. "הספרות איבדה את הבושה", מסכמת הבלונדה ומותירה אותנו אחוזי פלצות, וקצת מאוהבים.

בחלקו השני של הספר ליאת הסגרירית מתאהבת נואשות בשחר, גנן חתיך, נשוי ואב, שפגשה במקרה בסופר ושכמובן כלל אינו מבחין בקיומה. הפילוסופית הדקיקה והצינית מתרסקת לחלוטין מול הגבר הזר וכרגיל, הבלונדה נזעקת להציל את המצב ולהיות שם עבור אהובתה גם כשליאת מאוהבת באדם אחר. כי כזאת היא הבלונדה, יצור כליל שלמות, שילוב של מלאך, מכשפה ו"פיקסר" מאפיונרי – אחת שפשוט מסדרת הכל.

כי בכל זאת קצת עייפנו מספרות שעסוקה מדי בעצמה ובחיבוטי הנפש הכותבת, משעשעים ככל שיהיו.

אריאלה, אשתו של שחר הגנן, בהריון שני מתקדם, רק רוצה להרים רגליים ולנוח, ונסחפת אט אט אל תוך המנעמים שמעתירה עליה הבלונדה, כשכל הגנותיה מתרסקות בזו אחר זו. דמות ענוגה ועצובה, המסמלת בקיומה את הביטוי "להרוג ברכות".

הם היו נוף עמוק מיני חקר. תאוות השינה הבלתי נשלטת שלהם. העייפות הכרונית. העבודה הסיזיפית. אווירת הכלום המדכאת שאפפה אותם תמיד. נטייתם לגנוח, להיאנח ולקונן. ההורות הטראגית.

הרצליה פיתוח, כפר שמריהו, סביון, ארסוף - כל מקום שיגרשו אתכם ממנו אם תסתובבו בו יותר מדי ללא מטרה ברורה.

בלי למצמץ. ספיר רק מתחזקת ומשתבחת מספר לספר.

שולי ספיר מתעלה כאן לגבהים מרשימים של אמירה צינית ומדויקת להחריד על זוגיות, יחסים, הורות וכל העול הזה שאנו מעמיסים על חיינו מתוך הרגל, כי כך עושים כולם, ואף פעם לא עוצרים לשאול למה. אז התשובה היא ככה והמשמעות היא שאין משמעות – הכל ריק, הכל כאילו, הכל סתם.