סתם לא שולחים משטרה, אמר המשורר, ואכן, הניידת שמגיעה לבקתה מבודדת על שפת אגם מרוחק בשוודיה מגלה שלושה אחים חבולים – בנימין, פייר ונילס – אחרי מה שנראה כקטטה אכזרית במיוחד, כמעט קטלנית. הם הגיעו לאתר שכוח האל כדי לפזר את אפרה של אימם, כפי שנכתב בבקשה שהותירה אחריה, אבל משהו השתבש, ממש כפי שמשהו היה לא כשורה לאורך כל ילדותם, יריבות רעילה שאביהם עודד בחינוך ספרטני קר. "השורדים", ספרו של אלכס שולמן השוודי, נע בתנועת מלקחיים מהודקת בין זיכרונות ילדות קשים שמתקדמים לאיטם, לבין הווה מקפיא דם שנע אחורה לאורך הסיפור – עד למפגש מצמרר. לכל ניצוץ של רוע שתקראו עכשיו – נטמן זרע פורענות אי שם בעבר האפל.

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה/ ג'ולייט גריימס

כבד פלוס. קריאה מאתגרת בהחלט.

הדינמיקות הקטנות של הילדות משורטטות בדיוק קליני – נילס הבוגר, המרחף, כבר פחות מעוניין לקחת חלק במטלות שמעמיס עליהם האב; פייר הנועז והאלים תמיד מוכן לחפות על חוסר היכולת של בנימין החלשלוש, ומולם האם קצת עצבנית, לרוב שיכורה, אישה הגורמת לתחושה מתמדת שצריך לפייס אותה ללא הפסקה, שמשהו לא בסדר. משהו נורא, שעוד יתגלה וייחשף.

"השורדים" הוא בור שחור של חרדה ואימה, ששואב את כל החדווה שיש בילדות ומותיר אחריו רק עצב עמום. ככה זה כשאתה גדל לזוג הורים אלכוהוליסטים, אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא לך, מהיכן תיפתח הרעה. האלימות עלולה להתפרץ בכל רגע, הטרגדיה תמיד אורבת מעבר לפינה. התחושה הזו עוברת לקורא בצורת אי ודאות – אף פעם אי אפשר לדעת אם מה שמסופר פה אכן התרחש. זה מטריד, מלחיץ, לא מרפה.

כי לפעמים זה אפילו קצת מופרך - קטעים שבהם נעצרים באמצע הקריאה, פולטים "באמת?!" וממשיכים לקרוא, אבל בעיקום אף ושמץ חמיצות. אם זה האפקט ששולמן חיפש - הצליח לו.

בנימין, האח הקטן, הוא דמות שובת לב השקועה במאמץ סיזיפי, הירואי, לחבר ולפייס בין חלקי משפחתו הקרועה והמסוכסכת. מישהו זקוק לחיבוק חזק, כאן ועכשיו.

אמרו לי שהאבל הוא תהליך עם שלבים, ושמהצד השני מחכים החיים, לא אותם חיים, כמובן, אבל חיים אחרים. זה לא היה נכון. האבל הוא לא שלב, הוא מצב. הוא לא נעלם, הוא איתן כמו סלע.

בקתה על שפת אגם בשוודיה? רעיון לא רע, אבל רק בקיץ.

בזהירות. שולמן הוא מספר מיומן, אבל הכל תלוי במה שיבחר לספר.

שולמן מכה את הקורא שלו בתדהמה, מכריח אותו לקרוא את כל הסיפור מחדש, בעיניים אחרות. האם זה יותר מדי? האם נחצו כאן גם גבולות המופרכות? איך סיפור שבנוי באופן כל כך חכם ומהונדס להפליא, יכול לזרוק אותנו לקצוות כל כך חדים של תהייה ואובדן. אולי כי החיים הם משחק גורלות מרושע, מבעית, ומאוד מסוכן.