ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
שי אספריל מגיש מבט קודר וציני על החברה הישראלית 2022
תקציר מנהלים
ויקטור הוא נצר למשפחה קשת יום שצל כבד מעיב על עברה, אבל כיום הוא עו"ד צמרת מוכשר ומשוכלל, המתמחה במשפטי גירושין של האלפיון העליון, ובעצמו מקיים מעין נישואין קרים עם אשתו המנוכרת הגר, הצעירה ממנו ב-15 שנים ומנהלת רומן סודי עם נדב, האמן המחוספס והסקסי. אל תוך סיפוריהם המתנהלים לסירוגין נשזרת עלילת רקע משונה על מנחם שוורץ, רוקח בודד ומר נפש, שהעניין היחיד בחייו מגיע ממציצנות חולנית למתרחש בדירות להשכרה לטווח קצר שמהן הוא מתפרנס. מה הקשר? בשפה העסיסית, הבוטה לפרקים וחסרת התקינות הפוליטית של שי אספריל, נרקמת תמונה מדכדכת ומעוררת חלחלה של חברה זאבית, נצלנית וצינית, שהפרטים בתוכה מעדיפים חילופי ניירת משפטנית על קשר אנושי אמיתי. התוצאה מדכאת ומסקרנת באותה המידה.
כמו מה זה
חמצן/ אמיר זיו
קל/כבד?
קצת מסובך, אך כתוב היטב וזורם להפליא.
למה כן?
רוב הזמן אספריל מצליח להיות מתוחכם בלי להיות מתחכם, לפרוש רשת של קצוות חוט פזורים ולקשור אותם לחבילה אחת מהודקת בדיוק ברגע הנכון, בכישרון של מספר מיומן, מנוסה ורב יכולות, בעל מלאכה עתיר דמיון שיודע להחזיק את הקורא שלו קרוב ומרותק.
למה גם כן?
במסגרת תפקידו כג'ון גרישם הישראלי, שגיבוריו רובם ככולם שופטים או עורכי דין, אספריל הוא אחד המתעדים המחודדים והביקורתיים של תהליך המשפטיזציה המבעית שעובר על ישראל, לצד האלימות, גסות הרוח ואובדן האנושיות. הוא עושה זאת בדיוק רב, בידענות, ובתיבול מדויק ומפתיע של הומור עצמי אמיתי.
למה לא?
סגנונו הישיר והמחוספס במתכוון של אספריל מידרדר לעתים עד לגסות רוח וניבולי פה ממש, שלא לומר שוביניזם ואף ניצוצות דקיקים של מיזוגניה. כבר לא כותבים ככה, ובצדק רב.
דמות לקחת
הגר הנהדרת, שהכירה את אביה האירי רק בנעוריה ולמורת רוחה של אמה, מוצאת בוויקטור מעין דמות אב ואז מנפצת את כל הפסיכולוגיזם הבנאלי הזה ונורית אל העולם בפרץ של תשוקה ומיניות משחררת. אהבה שלנו בלב.
משפט לקחת
אדם יכול להעביר את כל חייו בשמירה על סודותיו מהוריו, מילדיו, מחבריו הקרובים, אבל אם הוא חשף אותם לפני בן או בת זוגו, אלה עלולים להיחשף בבוא היום לפני המחליף שלו.
איפה קוראים?
בצד היוקרתי יותר של תל אביב, בין המגדלים לבתי הקפה המפונפנים, בפוזה של אליטות חדשות.
נחזור לעוד?
אספריל הוא כותב שאי אפשר להיות אדיש אליו: יש כאלה שמכורים לספריו ולעומתם כאלה שפשוט לא סובלים אותו. אם אתם מהקבוצה הראשונה, ההולכת וגדלה, תמשיכו ככה.
השורה האחרונה
"אילו נולד איטלקי" הוא ספר של תנופה, אנרגיה, מבני עלילה מרשימים והקשרים מפתיעים, שיש בו גם אמירה מעניינת ויד בוטחת של כותב היודע את מלאכתו. פשוט ספר מספק.