זה נפתח בתמונה שנראית כמו הכנה לרצח. השוטרים מוצאים את עיליי עם סכין בידו ואת איה כשידיה מושטות קדימה בהתגוננות. מה הביא אותם לרגע הנורא הזה בביתם, שכולו אלימות כבושה? תמר מרין חוזרת לאחור ומתחילה מההתחלה, שהיא בעצם הסוף – הגירושין. "הדיירת" שלה הוא כאילו עוד סיפור ישראלי של פרידה – קראנו לא מעט כאלה בשנה האחרונה – אבל יש בו לפחות טוויסט אחד בולט: אחרי פירוק הנישואין, איה פותחת מערכת יחסים חדשה עם אישה, ורד. האם זה מה שהוציא את עיליי מדעתו ודחף אותו אל מעבר לקצה? מרין משאירה את כל הקצוות פתוחים בכתיבת מתח עילאית, לוקחת אותנו צעד אחר צעד בכרוניקה של סיוט והידרדרות בלתי נמנעת.

שתי חברות והרעלה/ אלפרד דבלין

העברית קלה, כל השאר לא.

מפלס האימה עולה אט אט, כמו מהדק אחיזה בגרונו של הקורא. הרוע לא מתפרץ ומשתלט על הסיפור, אלא רובץ וממתין כחיית טרף באפלה. מרין מצליחה לאחוז בחוט העלילה משני קצותיו המנוגדים – מצד אחד מותחן פסיכולוגי מורט עצבים, מצד שני דרמה משפחתית אדירה, הפרטת על נימי רגש עמוקים.

הסיטואציה הדרמטית מבלבלת גם את איה, שכבר לא בטוחה כל כך בצדקת דרכה – אולי גם היא לא עשתה את הדבר הנכון, אולי היה עליה להישאר עם עיליי, בשביל הילדים? אל תוך החרדה הצמיגה הזו מוזרקות בדיוק קליני תמונות עכורות מחיי נישואין, שעליהן מונח צילו הכבד של הסוף. מתי ניטע זרע הפורענות? איך שני אוהבים הופכים לזרים וכמעט לשונאים?

נוכחותם של הילדים בסיפור פרטנית להחריד, מטרידה, כמעט מעיקה. ברור שילדים הם חלק בלתי נפרד מכל סיפור גירושים, אולי הם בעצם הלב הפועם שלו, אבל כאן התיאורים שלהם מאוד סנטימנטליים ונטולי איפוק ודיוק - בניגוד לחלקים האחרים, המצוינים, של הספר.

ליה, בת הזוג החדשה והצעירה של עיליי, שגם הנטישה שלה היא טריגר למשבר שהוא חווה. מה יצור כה ענוג ומושלם עושה בתוך הביצה החולה והדביקה הזו? התשובה מרתקת, ומאוד לא מובנת מאליה.

כמה נורא להיות ילד, כמה נורא הוא חוסר הברירה התמידי, ההכרח להיכנע לתכתיבי המבוגרים שאותם לא יבינו לעולם, איך יבינו אם המבוגרים לא מבינים שום דבר בעצמם.

זה סיפור שאין תל אביבי ממנו, לטוב ולרע. זה לא ספר חופשה, אלא ספר שקוראים בעיר, בבית.

לגמרי. מרין היא מספרת מעולה שחובה לעקוב אחריה באשר תלך.

לאן כל זה הולך? בלי ספוילרים, "הדיירת" פשוט גורם לנו לחשוב על הכשל המובנה שבבסיס מוסד הנישואין והתא המשפחתי הקלאסי; על פירוק ובנייה מחדש של המסגרות המסורתיות הישנות לטובת משהו אחר, שהוא יותר כאן ועכשיו, יותר אפשרי, יותר אמיתי.