היא מגיעה לגיל 50 ובחלומה רוכבת על קורקינט חשמלי שמתפרק תחתיה. אז היא אורזת תיק בינוני ונוסעת לחופשה בכפר ללא הגבלת זמן – פשוט נשמטת מהחיים, כי ממילא אף אחד לא שם לב, איש אינו זקוק לה, והיא צריכה את הזמן הזה לעצמה, פשוט לנוח. "גבעול" של נגה אלבלך, מנכ"לית הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא פרוזה שירית או שירה פרוזאית על משבר אמצע החיים של אישה אחת. היא כבר מבוגרת, אבל כפי שהיא מנסחת באופן מושלם – עדיין בגיל של הילדים שלה. אין בה חוכמת חיים, אין מסר לאומה, רק רצף תמונות ותיאורים במינימליזם גאוני ונדיר.

כישרון דיבור/ שרי שביט

חולף ועף תוך כמה שעות, ומותיר משקע מריר בנפש.

הצורה השירית למחצה של "גבעול" - אפשר לומר שזו מעין אופנה או טרנד לאחרונה - מתכתבת עם התוכן: התבוננות והרהור, הרהור והתבוננות. חלק ממחשבותינו חסרות פשר ואנו צריכים לקבל אותן כך, לתת להן לחלוף במעין מדיטציה אינסופית. בלי חשבון נפש, בלי מה יש לי ומה אין לי.

אלבלך לא עוסקת בשיפוט, רק בבהייה ובתובנה. לפעמים אישה צריכה לעצור הכל ולקחת פסק זמן. לפעמים היא צריכה להכיר חברה חדשה, שכנה מעניינת, גבר מסקרן, כי גם הגוף זקוק וצריך להתחשב בו. אחר כך אפשר לחזור הביתה, אל החיים.

בכל זאת אנו מצפים מנגה אלבלך לעוד יצירת מופת באורך מלא, לפחות כמו "הדחיפה" או "אסתר ועדינה".

הספרן המבוגר (יחסית) שהיה המאהב של הגיבורה בנערותה. גילו היה כפול מגילה והוא ניצל את תמימותה ואולי, היא כותבת, זו היא שניצלה את תמימותו. האם אנחנו חיים בעולם של מנצלים ומנוצלים? או שבכלל אין דבר כזה, רק ידידויות מופלאות.

ואיך קורה שאיש נותן יד לאישה והיא לא מושכת את ידה ממנו, איך קורה שלשניהם זה נראה הדבר הנכון לעשות. לפעמים הדבר הנכון מתגלה, כעבור זמן, כטעות מרה, אבל יש רגע שבו זה הדבר הנכון, ועל הרגע הזה אני רוצה להתעכב, כמו על עלה בקצה גבעול, שאין נכון ממנו.

במקום שבו נמצא הכפר הפסטורלי שלכם, אי שם.

כן. אלבלך היא כותבת נדירה באמת, שיצירתה היא מחרוזת פנינים שונות זו מזו ומופלאות, כל אחת בדרכה.

היא קוראת את ביאליק המבקש צניעות וענווה, ובבית הנופש ששכרה מוצאת מכתב של אב המפציר בילדיו לא להתחתן, לא לחזור על הטעות שהביאה אותם אל העולם. הטקסט המעודן והחכם של אלבלך מתכתב עם המקורות האלה. לגישתה, לא נורא להתחתן, אבל לפעמים צריך לקחת הפסקה מהנישואין, כמו עכשיו, כמו עם המאהב של הגיבורה שלה. רק כשאת לבד את מגלה את עצמך מחדש, והגילוי הזה לא גורם לך לאהוב את עצמך יותר וגם לא לשנוא. עכשיו את פשוט מבינה.