סביון ליברכט חוזרת לעשות את מה שתמיד עשתה הכי טוב: סיפורים קטנים, פניניים, מושלמים בסוגם (אבל לא בהכרח בסוגי). כולם מלאי דמויות מעוררות הזדהות וחמלה ומציאות ישראלית שמנסה לא פעם לדרוס אותן. כמו מה זה: עמוס עוז המוקדם פוגש את אליס מונרו המאוחרת עם נגיעות פול אוסטר בתיבול עדין של אבק פריפריה ישראלית.

עמוס עוז המוקדם פוגש את אליס מונרו המאוחרת עם נגיעות פול אוסטר בתיבול עדין של אבק פריפריה ישראלית.

הקריאה קולחת כמו כתיבתה של ליבכרט – אבל זו לא קלות של רומן טיסה או מתח. ליברכט כותבת עברית עשירה, מלאה, בנוסח העוזי-גרוסמני-יהושעי; זו הספרות הישראלית הקאנונית במיטבה, וליברכט משתלבת בטבעיות בזרם המרכזי, שהקריאה בו אומנם קלה אבל גם דורשת ריכוז ורצון מסוימים, שתי רמות (אטמוספריות) מעל ספר הטיסה הסטנדרטי.

* כי כל הסיפורים כאן מובילים מהלך נראטיבי משמעותי, מטלטל, אמיתי. אין כאן סיפורים "מינוריים" או התפייטויות רגש ממושכות; יש סיפור, והסיפור מניע הכל וימנע מכם לכבות את האייפד לפני סיומו. * כי אלה סיפורים ישראליים רלוונטיים לחיינו, הדמויות נהדרות ומשורטטות היטב, והעלילות מקוריות. * כי ליברט היא מספרת סיפורים טבעית ומחוננת, שיודעת לחשוף ולהסתיר, להשהות ולתת גז. * כי הכתיבה עשירה ובוטחת, והקול הכותב של ליברכט הוא כמו קולו של שדרן חדשות מיומן; סמכותי, יודע-כל, ללא עודף ניואנסים אישיים.

ולו בשביל הסיפור המרכזי, "פנינים לאור היום", שמצליח להתעלות מעל כל השאר ולהדהים באמת; סיפורה של משפחה נוצרית בעיירה שכל היהודים גורשו ממנה בידי הנאצים, והיא משתלטת, ברוח התקופה, על בית משפחה יהודית עשירה, וככל שהיא שוקעת במנעמי הבית, כך הופכים חייה רדופים – עד שעשרות שנים אחר כך, במהפך אירוני, קורה משהו שסוגר מעגל באופן לא צפוי. סיפור שהוא אגרוף לבטן.

כי לעיתים התחושה מעט טכנוקרטית; ליברכט היא מספרת סיפורים אפקטיבית, אבל הריגוש שהיא מבקשת ליצור ממאן לעיתים להגיע; אתם מבינים שהסיטואציה והדמויות שבירות ומרגשות, אבל הדמעות מסרבות לזלוג כאן. הסיפורים עדיין מצוינים, אבל הרגש האצור בהם נחווה לעיתים בצורה שכלתנית. אולי זה משהו בסגנונה של ליברכט, שמוסר הכל בכתיבה מלאה ועשירה, אבל ללא ניצוץ או חותם אישי מדי. מעבר לזה, ליברכט היא נטולת הומור לחלוטין.

דינה אמסלם, שמככבת בשני סיפורים רצופים, ילדת פריפריה מאובקת עם כל ההווי המזרחי המוכר (שליברכט נותנת לו כאן חיים כמעט אקזוטיים) מצליחה להפוך, ברבות השנים, לדוקטור דינה ריצ'רדסון מטורונטו. כשהיא חוזרת הביתה, לעיירה, אין כמעט דרך לזהות אותה. איך היא עשתה את המסע הזה? והאם אפשר להיות חבר שלה? בפייסבוק לפחות?

"בבוקר היום הרביעי נתקפה פתאום בגעגועים סתומים שאין להם סיבה מלבד עצם הכמיהה לגעגוע" (מתוך "צוענים").

במיטה, לפני השינה, בשבת בצהריים או בכל ערב יום חול. אופציונאלי: בטיסה, אם אתם מרוכזים מספיק. לא אופציונאלי: בים. משהו באווירת הים קליל וקטוע מדי בשביל הספר הזה.

כן. ליברכט היא מספרת סיפורים נפלאה, והיא עושה את זה לעתים רחוקות מדי. מצד שני, ייתכן שהגיע זמנה לכתוב משהו ארוך יותר.

איכותי, כתוב ומסופר היטב, שווה לחלוטין את הזמן, אבל תגמרו קודם את "שלוש קומות"; סיפוק מהיר יותר.