מישקה (מישל) מרגישה שהיא מאבדת את זה – המילים פשוט בורחות לה מהראש, מהפה, מהתודעה. והיא אישה של מילים – בצעירותה הייתה כתבת במגזינים נחשבים ואת רוב שנותיה העבירה כמגיהה בעיתון מרכזי. דלפין דה ויגאן, מהשורה הראשונה של הכותבות העכשוויות בצרפת, מתארת ברגישות ודיוק את התפוררות הנפש האנושית. הגיבורה שלה היא נערה הכלואה בגוף מבוגר, כך לפחות היא מרגישה – תלושה, לא קשורה, ללא בעל, בלי ילדים, עם אשת קשר אחת, מארי, שהחיבור המיוחד ביניהן הוא הלב הפועם של הספר. עבור מישקה, מארי היא מעין תחליף לבת, הנפש הקרובה אליה ביותר, ותחליף הבן הוא ז'רום, קלינאי התקשורת המסור שמטפל בה בבית האבות. דה ויגאן חושפת את עברן של שלוש הדמויות במשורה. מישקה הייתה ילדה יהודייה שאימה נאלצה למסור אותה למשפחה בכפר, לפני שנלכדה ונשלחה לאושוויץ. עכשיו, בערוב ימיה, היא מבקשת ממארי לעזור לה למצוא את אותם כפריים אצילים שהצילו את חייה, וגם ז'רום נרתם למשימה.

זרות/ ליהיא לפיד

משקל כבד פלוס, בעיקר מבחינת העומס הרגשי.

החסד שנעשה עימה בילדותה היה אולי הסיבה לכך שמישקה הצילה וגידלה בתורה את מארי, ילדה בודדה, בתם של השכנים מלמעלה ששכחו אותה בבית יום ועוד יום. כעת, למרות הריונה המתקדם, מארי מקדישה את זמנה לביקורים אצל מישקה, כשהיא הולכת ומתרחקת מבן הזוג הלא סגור על עצמו שאת זרעו היא נושאת ברחמה.

ז'רום, קלינאי התקשורת, נאלץ לצפות במישקה ההולכת ומתפוגגת, מאבדת אחיזה במציאות למרות כל מאמציו והתרגילים הקוגניטיביים שהוא מרעיף עליה. כשהיא נוכחת, היא מנסה לשכנע אותו לחדש את הקשר עם אביו המנוכר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כך מאפשרת דה ויגאן לטוב שבאדם להתפשט ולהתרחב כמו אדוות של חמלה והכרת תודה – מה שקיבלת זה מה שאתה נותן, עוד ועוד, מדור לדור.

העצב אין לו סוף. תנשמו עמוק לפני שאתם מתחילים ותתכוננו לצלילה נפשית לא פשוטה.

חסידי אומות העולם שהצילו את מישל הילדה מציפורני הכובש הנאצי, כשאמה הניחה אותה לפתחם בצרפת הכפרית. הם מופיעים רק ברקע העלילה, אבל אצלם מתחיל בעצם כל הטוב שבה.

"אני לא בטוחה שאני מסוגלת לגדל ילד. אני פוחדת שלא אצליח. אני פוחדת שאשכפל דברים או שהם ישוכפלו בניגוד לרצוני, כמו קללה, גורל, משהו שרבץ שם באפלה, בזכרונות, בדם, בהיסטוריה של העולם, משהו שאי אפשר לעשות נגדו דבר".

בית קפה פריזאי, כזה שמפוגג את העצב בדרכיו הנסתרות.

בהחלט. כל ספר של דה ויגאן מגלה צד אחר שלה, מרתק יותר מקודמו.

"רחשי תודה" מעיד על הגיוון העצום שבכתיבתה הווירטואוזית של דה ויגאן. הוא רחוק מלהיות סקסי ומגניב ואפל כמו "מבוסס על סיפור אמיתי", ספרה הקודם שהיה ללהיט שערורייתי. "רחשי תודה" יפה בצורה אחרת לגמרי, במינימליזם הקאמרי, באנושיות הפשוטה והכנה. בעידן של חיפוש משמעות, כל מה שאנחנו רוצים זה להיות משהו אמיתי וקיים עבור מישהו אחר, להותיר חותם, להיזכר בלב, לא סתם להתפוגג אל האופק. מארי וז'רום מראים למישקה שהיא חשובה, נראית, שחייה לא היו לשווא, ושהיא יכולה לעזוב את העולם הזה בידיעה שהותירה אחריה משהו משמעותי, אפילו אם זה רק רפרוף קל של רגש בליבו של אדם אחר.