אביו של בני היה מוזיקאי ג'אז, שבלילה אחד, שיכור או מסטול, איבד את ההכרה בסמטה מטונפת ונדרס למוות על ידי משאית עופות. הלומת צער, אמו של בני, אנבל, הופכת לאגרנית כפייתית ואילו בני עצמו, בגיל 12 בלבד, מתחיל לשמוע קולות. החפצים שסביבו, מכל הסוגים, מדברים אליו במקהלה מחרישת מוח. זו הפתיחה העגומה משהו של "הספר שבעין הסערה" החדש של רות אוזקי המופלאה, כוהנת הזן של הספרות העולמית. מעריצי אוזקי ודאי לא יופתעו לגלות שאחד החפצים שמדברים אל בני הוא הספר שבעין הסערה עצמו, וכדי שיהיה פחות עצוב, הספר מספר לבני ולנו את סיפור האהבה בין אביו המוזיקאי לאמו, שחלמה להיות ספרנית ואפילו החלום הצנוע הזה לא התגשם לה. אצל כל סופר אחר זה אולי היה נראה לנו קצת מלאכותי. אצל אוזקי זו שירה עילאית.

דברים מוזרים קורים/ קלי לינק

גם בקטעים הכי רציניים וטראגיים, אוזקי מצליחה להקליל, לרחף ולהתחבר.

העצב והקסם משמשים בערבוביה בעולמם של בני ואנבל. לתוך הטרגדיה של אמא הטובעת בערמות חפצים וילד המקשיב בכפייתיות לקולותיהם, מפזרת אוזקי ניצוצות קטנים של כישוף, צירופי מקרים פלאיים וגורלות נקבעים ונשזרים. במסגרת האג'נדה הירוקה הנצחית שלה, שכעת נדמית לדחופה וקריטית מתמיד, הכלים והאביזרים בבית שואפים לחזור אל צורתם הבלתי מעובדת, החומר שממנו נוצרו, וכבר רואים את קץ תקופת האנתרופוקן – עידן המין האנושי. אפילו כשאוזקי מטיפה, התוצאה יפהפייה.

אחרי שבני מתפרע בכיתה ופוגע בעצמו, הוא נשלח לאשפוז קצר במחלקה הפסיכיאטרית, ועוד אחד, וחוזר עם סט תרגילי נשימה והירגעות. אבל מה שעוזר לו באמת הוא ביקור בספרייה הציבורית המשופצת של סן פרנסיסקו, עם ההומלסים המנמנמים ורשתות הקפה הגזלניות. בהתחלה רק להסתובב בין המדפים, ואז לבחור ספר – וברור שאצל אוזקי אלה הספרים שבוחרים אותך - ואז רק להציץ בהם, ולבסוף ממש לקרוא.

זה לא הספר הכי טוב של אוזקי. הוא פחות טוב מ"שנת הבשרים שלי" וגם מ"סיפור זמני". אל תצפו לשיא חדש.

אייקון, נזירת הזן היפנית שאנבל נעזרת במדריך סידור הבית שלה כדי לפנות את ערימות הג'אנק מחייה ומנפשה. מעין מארי קונדו משודרגת, רוחנית, חומלת ורגישה, ויש להודות - פשוט מוארת.

"היא לא באמת החזירה לי את הלב שלי. אבל ככה הרגשתי, כאילו הלב שלי התעופף לי מחוץ לגוף ועכשיו הוא שוכב לה בידיים כולו עירום וגולמי, דופק כמו משוגע, ואפילו שהיא הציעה להחזיר לי אותו, הוא לא באמת רצה לחזור הביתה. הלב שלי שמח להיות בידיים שלה. הוא רצה להישאר שם לנצח".

סן פרנסיסקו היפהפייה. על המים, ובתוך הספרייה.

תמיד. הפסגה הבאה של אוזקי עדיין לפניה ולפנינו.

הקריאה, היא תציל אותך, וגם האהבה. קוראים לה אליס, הנערה האמנית השמיימית שבני מכיר במהלך האשפוז. אליס מחברת בין כל הדברים כולם וטומנת בספריו ציטוטים של ולטר בנימין וגלויות עם יצירות של פול קלה. זה בסדר להיות "משוגע", מותר "לשמוע קולות". אתה כבר לא לבד, וגם כשראשך רוחש וקודח מאימה קיומית – האהבה היא התשובה היחידה.