סיידי פורמן חושבת שהיא אמא לא מספיק טובה. ראשית, היא לא בטוחה מיהו האבא של בנה נורמן. היא בת 32, הוא בן 12, נמוך ומוכה פסוריאזיס, עם שם מגוחך ותזונה בעייתית, וסיידי בטוחה שהכל באשמתה. לשמחתה, לנורמן יש חבר אחד טוב, ג'קס, ילד פרא מצחיק שהגיע מלונדון לפנזנס, העיירה הנידחת בקורנוול שבה הם מתגוררים. יחד עם ג'קס, נורמן הוא חצי מצמד קומי מוצלח, זה שמרים להנחתות כשהחצי השני מפציץ את הבדיחה. אבל עכשיו ג'קס מת לפתע, אחרי התקף אסתמה פתאומי. נורמן לא יודע את נפשו מצער וסיידי לא יודעת איך לנחם אותו. הרעיון היחיד שעולה לה בראש הוא להגשים לו חלום – הופעה על הבמה הפתוחה בפסטיבל אדינבורו. זו הפתיחה של ספר הביכורים הסנטימנטלי עד מאוד שכתבה ג'ולייטה הנדרסון.

סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה/ פרדריק בקמן

קליל ולרוב הומוריסטי, ספר קיץ/ חופשה מושלם.

אם חשבתם שהצד של סיידי נוגע ללב, חכו שתגיעו לצד של נורמן, שמספר איתה לסירוגין את הסיפור. הוא מעכל את המוות של חברו היחיד, מרגיש הכי לבד בעולם ורק מנסה לגרום לאימו לחשוב שהיא מצליחה לעזור במשהו. מבעד לעיניו אנו מבינים איזו אמא נפלאה היא סיידי וכמה זה לא חשוב אם שוב לא הצליחה להתגבר על ערמות הכביסה או לאפות עוגה נורמלית. היא פשוט שם, אמא נוכחת, זה כל מה שצריך. ויש עוד. מאחר ונורמן הפסיד בעצם את הדמות הגברים היחידה בחייו, עולה במוחו החכם מדי הרעיון שאולי הגיע המן להכיר את אביו. המשמעות היא שסיידי צריכה להיזכר בשורת הסטוצים שקייימה באותו פסטיבל לפני 13 שנה, כשהייתה הלומת צער לאחר מותו של אביה, סטנדאפיסט חובב כושל בעצמו. וכל זה, מציאת האב והבמה לנורמן, צריך להתבצע תוך חודש אחד בלבד.

העניין הוא שסיידי לא יכולה לעשות הכל לבד, אז הנsרסון הצמידה לה אביר, לנארד, המנקה בן ה-80 ומשהו בסוכנות הרכב שבה היא עובדת, שגם מסיע אותם לאדינבורו באוסטין הקלאסית שלו וגם מתמחה באיתור נעדרים מאז ימיו במודיעין הצבאי, בתוספת כמה קורסי מחשב חינמיים לאזרחים ותיקים. זה אולי קצת מאכזב מהזווית הפמיניסטית, אך בהחלט הכרחי לאור המצב.

לפעמים כל הרגש קצת עולה על גדותיו והופך לדביק. הנדרסון גם לוקה בתסמונת הספר הראשון שמנסה לתפוס יותר מדי: קומדיה קלילה, סיפור התבגרות סוחט דמעות ואפילו קצת מותחן לקראת הסוף. רוב הזמן, הגודש הזה מיותר.

ג'קס, חברו המת של נורמן, הוא דמות נוכחת בסיפור, וזה יפה. הוא שם כדי לעזור ברגעים הקשים, להפוך בדיחות בינוניות לבינוניות פלוס, ובכלל להפיג במעט את הבדידות. חבר דמיוני שהוא בעצם אמיתי לגמרי.

"אולי יש כמות מסוימת של צחוקים שאנחנו אמורים לנצל כל יום או כל חודש או משהו. ואולי הצחוקים פשוט מצטברים כשאנחנו עצובים, ואז אנחנו צריכים להוציא את כולם בבת אחת כשאנחנו מפסיקים להיות עצובים בפעם הראשונה".

קורנוול הקסומה או אדינבורו המגניבה, והכי טוב - גם וגם.

בזהירות המתבקשת. יש פוטנציאל, אבל לא בטוח שהוא אכן ימומש.

הלחיצה על בלוטות הרגש ב"מה שמצחיק בנורמן פורמן" אולי קצת מוגזמת, אבל כללית הנדרסון הצליחה לכתוב ספר פיל גוד קלאסי ומחמם לב, שעושה נעים כמעט מבלי להביך, במיטב המסורת האנגלית החדשה מג'וג'ו מויס ועד סופי קינסלה – למחות דמעה סוררת בזווית העין, אבל באלגנטיות ובלי להתבייש בכלל.