בזמן מהפכת התרבות בסין נשלח ואנג, צעיר מבייג'ינג, לעבוד בחווה נידחת במחוז יונאן, שם הוא נתקל בצ'ן, רופאה יפהפייה ועצבנית, שנשלחה לאותו מקום כי לא יכלה לסבול עוד את ההטרדות המיניות מצד הרופאים הבכירים בבית החולים שבו ניסתה לקיים קריירה. לצ'ן יצא שם רע מאוד בלי שום קשר למציאות, כי ככה זה כשחיים תחת משטר קומוניסטי – אתה מי שהוחלט שאתה, לא מי שאתה באמת או מי שרצית להיות. וכך, כשוואנג מציע לצ'ן את מה שהוא קורא לו "ידידות נשגבת", שזה בעיקר סקס פראי ללא מעצורים, צ'ן נעתרת – משעמום, מחוסר ברירה, או פשוט מבדידות. ואנג כבר בן 21 אך עדיין בתול מביך. צ'ן הבוגרת ממנו כבר גרושה ומנוסה יחסית, כך שהיא מסבירה לו איך הדברים עובדים, והתוצאה היא "תור הזהב" של ואנג שיאובו, טקסט מאוד לא תקין פוליטית שעורר מהומת אלוהים בעת יציאתו, והוא בעיקר ביקורת חריפה על זוועות המשטר הקומוניסטי.

חוות החיות/ ג'ורג' אורוול

בוטה, ישיר ולא תובעני במיוחד. מה שקוראים זה מה שיש.

כשדבר הרומן ביניהם נודע לשלטונות, ואנג וצ'ן נמלטים אל ההרים, חוזרים ושוב נמלטים – התרחשות ששיאובו מתאר בקדחתנות משעשעת שקצת קשה לעקוב אחריה, עד שמבינים שזה בכלל לא משנה. תברח לאן שתברח ותעשה מה שתעשה, תמיד בסוף ימצאו אותך, ידביקו לך שקר כלשהו וישתמשו בך לצרכי המשטר. מהם הצרכים האלה? ובכן, לפקידים שלמעלה קצת משעמם, אז הם הופכים את ואנג וצ'ן האומללים למופע ראווה, זוג פוחזים אטרקטיבי שמספר בפרטי פרטים על חטאיו להנאת הקהל המובחר.

הם נפגשים שוב רק כעבור 20 שנה. צ'ן היא סגנית מנהלת בית חולים גדול, ואנג איש משפחה מסודר. צ'ן מעולם לא נישאה ובעצם אף פעם לא הייתה עם גבר אחר, ואנג מעולם לא הפסיק להתגעגע אליה. כשהם מחיים ללילה אחד את ידידותם, שניהם מסכימים שהיא הייתה תור הזהב של חייהם, כשהאירוניה על תור הזהב של ארצם לא חולפםת לידנו.

"תור הזהב" הוא ספר פלקטי, צעקני ואף שוביניסטי פה ושם. אניני הטעם לא ממש יסתדרו פה.

צ'ן היא נסיכה קסומה בלתי אפשרית, מרסקת לבבות אמיתית, דמות כמעט טראגית שרוצים לחבק ולא לשחרר לעולם.

"בני האדם חיים על פני האדמה רק כדי לסבול עוד ועוד הרס וחורבן, עד יום מותם. אחרי שהדבר הזה מתחוור לך, הכול מתגמד".

החלק ההררי של מחוז יונאן הוא מקום יפהפה שכולו טבע פראי מופלא, שסוחט אפילו מכותב ציני כמו שיאובו תיאורים כמעט פיוטיים.

כן. שיאובו אולי אינו הכותב הכי מאופק שיש, אבל הוא בהחלט מסקרן.

עם כל הגסות והבוטות שבו, "תור הזהב" משאיר אחריו בעיקר יופי ועצב, על חיים מבוזבזים, על אהבה לא ממומשת, ועל הדרך שבה בני האדם מזדרזים לדכא את כל מה שטוב ויפה באחיהם. האם סין היא מקום אחר עכשיו? האם העולם השתנה? ממש לא בטוח.