ספר הפרוזה הראשון של אושן וונג, מהמשוררים העכשוויים המדוברים באמריקה, הוא אירוע ספרותי מכונן, אבל יותר מכך, הוא פשוט קריאה נפלאה. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא ממואר פוקח עיניים, דרמטי, שכולו תנועה בין היסטוריה כואבת לבין שפת תיאור שמיימית, יפהפייה, שכולה אור ואהבת אדם. וונג הוא בן לאם חד הורית מווייטנאם, שהגיעה לאמריקה כעשור וחצי לאחר תום המלחמה הנוראה והמיותרת ההיא, שהפכה את החיים בארצה לבלתי אפשריים. האם, שהספר כולו הוא בעצם מכתב אליה, התקיימה במצב פוסט טראומטי קבוע מכל הזוועות שחוותה בילדותה, ואת כל הסיוטים שבמוחה המיוסר העבירה לבנה, שאותו הכתה נמרצות מגיל 4 ועד גיל 13, אז אמר לה להפסיק. היא לא ידעה לקרוא, רק לצייר, אבל ממש כמו בנה, הצליחה לתאר את העולם בדרך ייחודית שאין דומה לה.

נערות/ עמליה זיו

בהחלט מאתגר ומכיל לא מעט קטעים קשים לקריאה.

"לזמן קצר יש בנו קסם" הוא סיפור על הגירה, זרות ואימה קיומית. סבתו של וונג מביאה את אמו לעולם בתוך מלחמה מחרידה, מציאות של מוות ואונס, שחוזרת על עצמה שוב ושוב ולא ניתן להימלט ממנה. באמריקה, לעומת זאת, זו מלחמת הישרדות יומיומית של איסוף פרוטה לפרוטה בתוך אדי הכימיקלים הרעילים של המניקור-פדיקור הנצחי, כדי שלילד לא יחסר דבר. השפה מרוסקת, קטועה. אמא שלמדה רק עד גיל 5, ילד שמדבר אנגלית אבל מעדיף לשתוק כשהוא חוטף מכות בהסעה לבית הספר. זו שפה חצויה, שסועה, שהוא קורא לה שפת המלחמה.

המשורר המופלא, איש המילים, מתחיל לגבש לעצמו זהות, להבין מיהו, רק באמצעות השפה הזו. רק כשהוא מתחיל לכתוב, הדברים מתבהרים. בגיל 14, בשנה הראשונה בתיכון, הוא מתאהב לראשונה. זה קורה בזמן עבודת קיץ בקטיף טבק בחווה בקונטיקט, צפונית לעיר מגוריו, הרטפורד. הנער שהוא מתאהב בו, טרבור, הוא נכדו של בעל החווה. וונג מוצא מילים אחרות, שפה חדשה, כדי לתאר את תשוקתו אליו, שמתפוצצת באלף צבעים וגוונים מתחת לשמש הקופחת בשדה, באסם מאובק, בקרוון חבוט.

אזהרת שפה בוטה לפרקים ופה ושם גם תיאורים אכזריים באופן קיצוני. אם יש לכם בעיה עם זה - עדיף שתתרחקו.

הסבתא, לואן, היא השורדת האולטימטיבית. כשמדברים על מהגרים אסיאתים שיעשו הכל למען ילדיהם ונכדיהם, הכוונה היא לנשים כאלו בדיוק. אין קץ לגודל ולעוצמת ההקרבה.

"את זוכרת את היום הכי מאושר בחייך? מה עם היום הכי עצוב? את שואלת את עצמך לפעמים אם אפשר לשלב בין העצב לאושר כדי ליצור תחושה בצבע סגול עמוק, לא טובה, לא רעה, אלא יוצאת דופן פשוט מפני שלא צריך לחיות בצד אחד שלה או בצד האחר?"

קונטיקט יכולה להיות מקסימה ממש. אולי לא בחלקים של הארטפורד שוונג מתאר, אבל העיירות הקטנות והכפרים הציוריים הם בהחלט מקום מוצלח לחופשת קריאה.

הלוואי שאושן וונג יכתוב עוד ספרי פרוזה. נלך אחריו לכל מקום שאליו ייקח אותנו.

כמו באיזו אגדה רומנטית, האהבה מביאה את שיא היופי, במיוחד כשהיא נכתבת על ידי משורר עילאי, אבל בפרוזה. הסקס גדול מהחיים, אבל גם מרגיש קצת כאילו נכרה משאול תחתיות, מהגיהינום עצמו, אלוהי אך מטונף, גורם לנו להצטער על כל רגע בחיים שבו אנו עושים משהו אחר. וזהו אושן וונג: המבט שלו על החיים מראה אותם במלוא עליבותם ונשגבותם, קדושים ואיומים. או כמו שהוא קורא לזה – חד פעמיים.