נתן, מורה לביולוגיה בחטיבת הביניים, מתחיל לאבד את זה לגמרי. אולי זה הגיל השלישי המתקרב בצעדי ענק שמתחיל לתת בו את אותותיו: חלומות בהקיץ, חולשת הגוף, חוסר סבלנות, נדודי שינה. זה כאילו העולם בורח לו, והוא נותר מאחור. בכיתה הוא מאבד את חוט המחשבה, בחדר המורים הוא עושה בושות מול המורות הצעירות, והמנהלת כבר מציעה לו בידידות להקדים את שנת השבתון המגיעה לו. בסוף גם נתן עצמו מבין שככה אי אפשר להמשיך. הוא לוקח את הכלב הענק של שכנו ונוסע לבית סבתו האהובה בקדיתא, שם הוא עובר מעין התגלות או השתחררות מדיבוק, או שהכל רק תעתוע. בשפה המדהימה של עינת יקיר, שלא דומה לשום דבר אחר, נוצרת חוית קריאה ייחודית, מאתגרת מאוד, כמעט חייזרית.

אחות לפליאדות/ אורית אילן

כבד מאוד. קריאה קשה ותובענית המחייבת ריכוז גבוה ואפילו חזרה על פסקאות, עמודים, לעתים גם פרקים שלמים.

סבתו של נתן משכנת אותו בצריף שבחצר ביתה, שבו מרחפת עדיין רוחה המיוסרת של דודתו המוזרה. כדי להעסיק אותו ולחבר אותו למציאות, הסבתא מעסיקה את גיבורנו בעבודת אדמה מפרכת. אחרי שהוא ננשך על ידי הכלב, נעקץ על ידי חרק מפלצתי ונחבל קשות בראשו, נתן חווה סוג של הארה, התגלות, השלה של העור הישן ולידה מחדש. אבל אצל יקיר אף פעם אי אפשר לדעת אם כל זה קורה באמת ומה משמעותן של ההתרחשויות הכאוטיות. היא מחזיקה אותנו סקרנים, שלא לומר קצת המומים.

אל תוך המסע הרוחני של נתן בקדיתא נמהלות עלילות עתיקות מהמיתולוגיה המשפחתית שלו, שיקיר מתנהלת ביניהן במיומנות מרשימה. "צלם" הוא שמיכת טלאים מדהימה במורכבותה הטקסטואלית, שהתפרים בין חלקיה עדינים ועשויים לעילא, מלאכת כתיבה מעוררת השתאות והתפעמות.

ב"צלם" יש משהו מעיק ומפרך לפרקים, קצת מתיש אפילו. קשה לעקוב אחרי מה שקורה בו, לפענח את המשמעויות הנסתרות, להבין לאן יקיר חותרת פה בעצם. הכל סתום, לא ברור, חריג, ולא תמיד לטובה. ובעיקר, "צלם" פחות מוצלח באופן משמעותי מספריה הקודמים, "ימי חול", ובעיקר "עסקי תיווך" הנפלא.

גרושה, האחות המסורה והאילמת שמטפלת בנתן במסירות בבית המרפא, ובעצם גואלת אותו מבדידותו. דמות שקטה וחושנית עם עומק מרגש, שגורמת לנו לחשוב על כך שלפעמים העוצמה הרוחנית חבויה דווקא במקומות הכי פחות צפויים.

"נדמה היה כי הנה, הם עומדים באחד מסיפי העולם, ראשיתו של איזה מקום סלעי וצומח כל הזמן, סוף עולם שאין לו סוף".

קדיתא. איזה מקום קסום, שהכל יכול לקרות בו והכל אכן קורה. מקום של רוחניות במובן העמוק ביותר.

כן. אבל בזהירות. יקיר היא אחת הסופרות המפתיעות שיש כאן. נותר רק לקוות שפעם הבאה זו תהיה הפתעה לטובה.

ב"צלם" יש כמה כתבים מבריקים ממש, כמו זה של תלמידו המצטיין של נתן, המגיע לקדיתא עם תיאוריה מדעית מסודרת בנוגע למה שעובר על המקום ועל מורהו. לגישתו, נתן מחובר כעת לאיזה זרם תודעה אינטואיטיבי כלל עולמי, זמזום תת הכרתי שמחבר בין בני אדם בודדים מכל קצוות תבל. האמנם? גם אם נתן סתם השתגע, ברור שהמרפא הוא אחד - אדמה, טבע, הוויה חושנית של כפות הרגליים והגוף. שם, ורק שם, נמצאת האמת הקיומית שיקיר מנסה להעביר. או ששוב היא מהתלת בנו והכל סתם הזייה.