טזמניה, האי הגדול והמסתורי שמדרום לאוסטרליה, הוא מקום של אגדה ומיתולוגיה, עולם שבו האדם פוגש את החיה ואת הבריאה, שבו הטבעי נמהל בעל טבעי בחיבור קוסמי שאינו ניתן לניתוק. העולם הזה נתון בסכנה ועל כך כותב רובי ארנוט בספר הביכורים הכה מיוחד שלו, "להבות". הוא כותב על בנות משפחת מקאליסטר, שחוזרות אל האי זמן לא רב לאחר מותן כשהן עטורות צמחיית טחב מוזרה כדי לפתור עניינים לא סגורים. שרלוט, בת הדור הבא של המשפחה, התברכה או קוללה במתת הבעירה הספונטנית, והעלילה המעגלית והמתוחכמת תלווה אותה לאורך מסע בריחה שהוא גם טקס חניכה רוחני, בדרך להפיכתה למי שהיא, דמות גדולה מהחיים - וגם קצת מהמוות.

דברים מוזרים קורים/ קלי לינק

קל, אך ממש לא קליל.

ארנוט עוקב אחר מסע הגיבורה שלו באמצעות רצף של דמויות מספרות המביטות בה ממרחקים שונים בהתפעמות, בחשש, בתהייה, בהערצה, ולבסוף גם באהבה. אחרי דייג דגי סלמון המפתח קשר סימביוטי עם כלב ים, שהרלוונטיות שלו לסיפור תתברר בהמשך, מופיע ליוויי, אחיה של שרלוט, שמחליט לשנות את גורלה: הוא יכין עבורה ארון מתים, כך שגופתה לא תישרף, והיא לא תשוב לאדמה לאחר מותה בעוד מופע אש מתעתע. מודעת לטפשיותו המדהימה של המהלך, שרלוט מחליטה לברוח כל הדרך אל אביהם הנעלם, שדמותו האניגמטית מטילה צל כבד על קורות המשפחה.

רצף הדמויות המספרות הולך ומסתחרר אל הגבולות המרוחקים של המציאות והדמיון: בונה הארון המיועד לשרלוט, מיזנתרופ קיצוני וקריפי במיוחד; הבלשית המגניבה שליווי שוכר כדי לעלות על עקבותיה של אחותו; בעל החווה הצפונית שאליה היא מגיעה במסעה; ולבסוף ניקולה, אהובתה של שרלוט, שראשה כולו להבה אדמונית והיא היחידה שביכולתה לשכך את האש המפעמת בגיבורה ומאיימת להתפרץ ולאכל את כל הנקרה בדרכה. לא במקרה, אהבת הנשים היא זו שתנצח את הפטריארכיה הגברית ואת כל מה שעוללה לאדמת האי המקודשת.

אבל לפעמים הדמויות המספרות קצת מוגזמות. למשל, חולדת המים שפרוותה אמורה לרפד את ארונה של שרלוט. המכרסמת השעירה רואה בעצמה מעין יישות אלילית השולטת במימי האי ושואפת לאיחוד עם יישות הענן השמיימית. הזוי זה לא מילה

הבלשית המגניבה. היא לא מזדהה בשמה, אך מתארת את עצמה באלו המילים: "אני לא ציור שמן. לא מעט גברים מצאו לא מעט דרכים לעמוד בפני נסיונות הפיתוי שלי. אבל באווירה מסוימת ובאור מסוים אני יכולה להפעיל סוג של כוח משיכה – מין קסם חמור, קצת אנדרוגיני, של 'מעניין אם אצליח להתמודד איתה'".

"הפליאה התקבלה תמיד בברכה, ומפני שקיבל אותה בברכה שכח שהיא עלולה גם לזעזע אותו. שהיא עלולה לרגש אותו, להקפיא אותו, לטלטל אותו, אך לעולם לא לעורר בו זעם או אלימות".

וואו, טזמניה, איזה מקום קסום ומופלא. האי המדהים הזה הוא ממש דמות בתוך הספר, עם חיים משלה ואפילו אישיות. הלוואי שפעם עוד נצליח לקפוץ לבקר.

ברור. רובי ארנוט הוא כישרון מטורף, שנמצא רק בתחילת הדרך.

בין השורות, במסר התת הכרתי, "להבות" הוא טקסט אקו-טרוריסטי בועט ובריא, שבו הכל מתחבר להכל והאנושות והאלוהות משתפות פעולה כדי לתקן את החורבן שהמיט האדם הלבן על הבריאה היפה, הנשית. בסופו נותר רק להתפלל שעדיין לא מאוחר מדי.