ולדימיר הוא מרצה חדש ואטרקטיבי שמגיע לקולג' הצפוני הקטן שבו מלמדת הפרופסורית לספרות, גיבורת ספר הביכורים השנון, שלא לומר שערורייתי ממש, של המחזאית האמריקנית ג'וליה מיי ג'ונאס. הפרופסורית, במחצית השנייה של שנות ה-50 לחייה חושקת בוולאד, ככה היא קוראת לו, תוך שהיא נזכרת בפרשיות העבר שלה, שנחוו בתוך מערכת היחסים הפתוחה שהיא מנהלת עם בעלה ג'ון, גם הוא מרצה באותו הקולג'. כבר עשרים שנה שהיא לא עשתה דבר כזה, רק התרכזה בעבודתה, אבל משהו בוולאד מעורר בה תשוקות ישנות. כשהיא נזכרת בעצמה הצעירה, היא נמלאת בוז קר כלפי הסטודנטיות הצעירות שהתלוננו נגד בעלה על מערכות יחסים "לא ראויות". הוא עומד בפני שימוע – היא בעיקר מהרהרת, מהגגת, מבריקה לחלוטין. דמות מופת מעוררת הערצה בזכות מעלותיה וחולשותיה כאחד.

מסירות/ מרקו מיסירולי

התיאוריות הפמיניסטיות הכבדות ביותר מעולם לא היו קלילות יותר.

למרות שהפרופסורית ובעלה מנהלים חיים נפרדים לגמרי, היא תומכת בו ומזלזלת במתלוננות נגדו. הפמיניזם שלהן בעיניה אינו הדבר האמיתי אלא איזו גרסת דור 2 מודרנית ורופסת, נשים פגיעות וחלושות שצריכות שיגנו עליהן כל הזמן מפני הפטריארכיה, שלא יודעות להיות חלק מהמשחק ולקחת את מה שמגיע להן. בדור שלה סטודנטיות שכבו עם מרצים מבחירה - היא עצמה עשתה זאת - כי בא להן, כי הן השתוקקו לחוויה וקיבלו ממנה את מה שרצו והגיע להן. האומנם?

ג'ונאס עוקבת בשעשוע חומל אחר תודעתה המסוכסכת של גיבורתה, שהמשיכה הבלתי מוסברת לאותו ולדימיר מעוררת אצלה גל תשוקה אדיר המלווה בפרץ יצירה – היא וג'ון שלה שוכבים אחרי תקופה מאוד ממושכת וסוף סוף היא גם כותבת, בקול חדש ונועז שלא בקע ממנה מעולם.

כי לאחרונה מתקבלת התחושה המוזרה כאילו כל הספרים שיוצאים כאן נכתבים פחות או יותר על אותו הנושא.

סינתיה, אשתו האסייתית המקסימה של ולאד. הגיבורה וסינתיה הרבה יותר דומות ממה שחשבה והיא קצת מחבבת אותה, עם הדיכאון הסקסי ונסיונות ההתאבדות הפוטוגניים, שבזכותם, יש להודות, ולדימיר בכלל התקבל לקולג' האינטימי החביב.

"איזו הקלה, חשבתי, להשתחרר מהכלא ההטרוסקסואלי. סטרייטיות: המכל הצפוי שבו כל האפשרויות כבר חרותות באבן – אושר אומללות, שלווה, חיכוכים – אורח חיים שבה כולנו פועלי בתוך סיפור שכבר סופר, אף שאנחנו מבקשים לחיות חיים אותנטיים".

אפ סטייט ניו יורק, קונטיקט, מיין - מקום אמריקאי ירוק, שקט ושליו.

כן! נקווה שג'ונאס תמשיך בספרות, או לפחות תעבד את מחזותיה לרומנים.

ככל שהסיפור מתקדם, המורכבות שלו הולכת ומעמיקה, הולכת ומתרחבת. בתה של הפרופסורית, עורכת דין לסבית לזכויות אדם, קוראת לאמה "מאפשרת", וצודקות גם הסטודנטיות הצחקקניות שדוחקות בה להיפרד מבעלה. אבל האפשרות הזו אינה כלכלית והגיבורה עלולה לצאת ממנה בשן ועין, כי ככה זה בחיים. כך מתנגש העולם הישן של הנשים ה"חזקות" והלוחמניות עם העולם החדש של הצעירות שפחות מתעניינות במיניות ויותר בפוליטיקת זהויות, שלפרופסורית כלל אין כלים עסוק בה – אך הדיון, מכל צדדיו, מאיר עיניים ומרתק להפליא.