רונה היא אמא טרייה וסופרת במשבר כתיבה משתק. אחרי שסיפור קצר שלה, הרביעי שכתבה בחייה, זוכה במקום השני בתחרות נחשבת, מציע לה מו"ל מוביל לכתוב רומן באורך מלא ומאז היא על זה, איכשהו, מנסה למרוח ל-200 עמודים את מה שבמקור היה אמור להספיק לשניים בלבד. גיבורת ספרה החדש והמבריק של נעה ידלין מסתובבת בלילות נטולת שינה, תינוק מייבב על כתפה, כשהיא קוראת בבינג' ערימות של ספרות רומנטית "נחותה" ותוהה אם עליה להצטרף לטרנד הגילטי פלז' הלוהט והכה ממכר – עלילות פשוטות, מהנות, שמעבירות את הזמן בכיף, זה כל מה שצריך.

רומן קיץ/ אמילי הנרי

ידלין יודעת להקליל גם את הדיונים הכבדים ביותר.

גידי, בעלה המסור של רונה שפעם היה המרצה שלה, מאמין בה, תומך ללא סייג ומפנה לה את המקום והזמן הדרוש לשחרור יצירת המופת השוכנת בתוכה וממתינה לפרוץ אל העולם. זה רק מלחיץ אותה יותר. בדינמיקה הזוגית הזו, רונה נאלצת להסתיר מגידי את היסחפותה המבישה לכתיבה רומנטית. גידי, לעומתה, הוא ארכיאולוג שממצאיו תומכים בצד הימני של המפה הפוליטית, אז הוא מקבל מימון מעמותת ימין סהרורי עלומה ולבסוף אף הופך לאיש ימין בעצמו. בהקבלה המרתקת שיוצרת ידלין, גידי מרשה לעצמו את מה שלעולם לא היה מקבל אצל רונה: טראש פוליטי זה בסדר; טראש פואטי - ממש לא.

האם הפיכתו של גידי לימני היא סוג של בגידה בנישואין? שהרי רונה התחתנה עם שמאלני טוב מהאקדמיה, כמו שצריך, אז מה הוא מתהפך עליה עכשיו? ומצד שני, האם הפיכתה של רונה לסופרת רומנטית היא בגידה חמורה לא פחות? עד כמה צריך אדם להשתנות בכדי שנוכל לקבוע שהוא כבר לא מה שהיה פעם ולהאשים אותו במעין מרמה רוחנית. כמו תמיד, ידלין מפזרת סימני שאלה וגורמת לנו לחשוב.

זה ספר טיפה ברנז'אי. ידלין אמנם מדברת אל הקוראים, אבל אולי יותר מכך - פונה אל הכותבים.

מירב, המו"לית הרומנטית של רונה, חיית תעשייה קשוחה ומפולפלת שלא נבהלת מכלום, עם ידע משפטי, הומור עצמי וערימה תואמת של ג'וינטים מעולים.

"מה הרצון הכי בנאלי ביקום? להיות מיוחדים. זה מה שכולם רוצים, נכון? להיות מיוחדים, אבל בלי לשלם על זה מחיר. כלומר, להיות מיוחדים כמו כולם".

בית קפה תל אביבי מוצף היפסטרים עם לפטופים, כמובן. לצערנו אין ברירה אחרת.

תמיד. אהבתנו לנעה ידלין, ששוב ושוב ממציאה את עצמה מחדש, היא לנצח נצחים.

הדיון על הצלחת הספרות הרומנטית והפופולריות המטורפת שצברה מאז מהפכת "50 גוונים" הוא אחד החשובים והמעניינים בשדה הספרותי בשנים האחרונות: האם זה טוב שאנשים שלא קראו בכלל טורחים לפתוח ספר, לא חשוב מאיזה סוג, או שקוראות הרומנטיקה סותמות את מוחן באופן שלא מאפשר עוד קריאת ספרות יפה, טובה ו"ראויה"? האם רונה מכרה את נשמתה לשטן או הצטרפה לטרנד הכי מגניב שיש? מה שבטוח, "הספר הלא נכון" מתכבד באחד הסופים הגאוניים שנכתבו כאן בשנים האחרונות – מגה פינאלה לפנתיאון הספרות היפהפייה.