הבניין ברחוב עולי הגרדום 15 בתל אביב נערך סוף סוך לתמ"א המיוחל, ולכבוד המאורע מתמנה רננה לתפקיד הסגנית של ועד הבית המיתולוגית, רבקה. כך נפתח ספרה החדש של ענבר אשכנזי, מהסופרות המיוחדות, שלא לומר ממש מוזרות, אבל במובן הטוב, שיש כאן. רננה היא אם חד הורית לאיה המתבגרת, ושנים שהיא מנותקת ממשפחתה עקב טרגדיה איומה שעוד תתגלה בהמשך. היא כל כך לבד, שזה כואב. בעצם, האובייקט היחיד שרננה יכולה לדבר איתו הוא שמאי, שיבוש של שנאי – הטרנספורמטור שניצב על עמוד חשמל מול חלונה ועתיד להיטמן באדמה כחלק מעבודות השיפוץ.

ג'ונסון 38/ אביבית משמרי

לא קל, אבל לא כבד מדי.

שמאי הטרנספורמטור משיב להגיגיה של רננה בהמהומו הקבוע ולעתים אף תורם לשיחה תובנות מפתיעות ומאירות עיניים על נפילות מתח ואיזונים חיוניים. כל מה שרננה רוצה מהתמ"א הוא לקבל את המפתח לחדר שבו ייטמן שמאי, ושהחדר יהיה גדול מספיק כדי להציב בו כורסה. הבדידות שלה זועקת, כואבת, עגומה ופאתטית בלי בושה. היא נעלבת כשבתה האקטיביסטית המגניבה מעדיפה לבלות את זמנה עם חברה ככל הטינאייג'רים, וחוקרת ללא הפסקה את ידידה החשמלי באשר להרגלי הבית האינטימיים של כל שכניה. היא עלובה באופן כמעט מעורר השתאות.

ובתוך כל הצער והעלבון, בגידת הבשר המצמררת ועוגמת הנפש הכללית, מתגנבת הצצה אל החיים בתל אביב מודל 2022, מקום שבו איש איש לעצמו והתמ"א הקדוש הוא חזות הכל, כמו איזו דת משיחית שמדרדרת את העיר ותושביה לאבדון. אנו מסתגרים בדירותינו המשופצות עם המטבח החדש, הממ"ד והמרפסת הזערורית; הברושים היפים שממול נכרתו ובמקום חדר מדרגות שבו פוגשים בני אדם יש מעלית אטומה ומחניקה, שבה אנו עולים ויורדים לבד. לגמרי לבד, אחרי שמכרנו את נשמתנו לאלילי הנדל"ן.

זה מאוד-מאוד דומה ל"ג'ונסון 38", אולי אפילו דומה מדי.

שמאי השנאי הוא דמות ביזארית וגאונית במיטב המסורת של ענבר אשכנזי. שעות אחרי הקריאה תמצאו את עצמכם מסתובבים בבית ומזמזמים "הממממממ" ממש כמוהו. דמות דנכנסת מתחת לעור.

"אולי זה מה שרואים עליי, ששנים עברו מאז שמישהו הניח רק יד על כתפי. זה איום ונורא, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה. על בני אנוש מריחים את האינמגע. אתה יכול בקלות לזהות את אלו שעירום כלשהו, זרוע שלמה, ירך חמה, שקע של צוואר נשמטו מהרפרטואר שלהם".

על ספסל בגן מאיר, אבל בלי לחשוב על נדל"ן מניב, אם אפשר.

בוודאי. אשכנזי היא אחת המבריקות, והמיוחדות.

ענבר אשכנזי מגישה רובד אחר לגמרי, נדיר, של שפה תיאורית. החשיפה של רננה, פיזית ונפשית, כמעט מטרידה בעוצמתה. יש כאן עצבות אנושית שקשה לעכל. כשמשאירים אותנו לגמרי לבד ומאפשרים לנו להיות עצמנו עד לבשר ולדם – התוצאה היא קריסה ותבוסה מוחלטת, שאולי אין ממנה תקומה.