ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
אופיר טושה גפלה מסיט את הצעיף שמפריד בין העולם הזה והעולם הבא
תקציר מנהלים
לראשונה בקריירה המרשימה שלו מנסה אופיר טושה גפלה את כוחו בקובץ סיפורים, אבל גם כשיצירותיו הכה ייחודיות קצרות וממוקדות יותר, הן עדיין מגששות באפלה אחר אותו המקום שאותו תמיד חיפש גם ברומנים רחבי היריעה שמאחוריו – הצעיף הדקיק שמחבר בין העולם הזה לעולם הבא, בין המציאות למה שמעבר לה, בין החומר לרוח.
כמו מה זה
דברים מוזרים קורים/ קלי לינק
קל/כבד?
לא קל, אך גם לא כבד מדי.
למה כן?
כבר מהסיפור הפותח את הקובץ, 'הטעות', גפלה נוגע בסופיות החיים ובאהבה שממשיכה גם אחריהם. הוא גורם לנו לחשוב על משמעות הקיום שלנו ועל אובדן ובדידות. זה סיפור על געגוע אינסופי ויותר מכך – על זהות, מה שהופך אותנו לעצמנו ומה שמחבר בינינו: הדבר שאליו אנו נקשרים, המקום שתופס האהוב בגופנו, בנפשנו, בביתנו, והחלל שלא ניתן למלא כשהוא הולך מאיתנו. אהבה היא צורך רוחני עמוק ובלעדיה - ואחריה - יש רק תהום, ריק עצום בגודלו.
למה גם כן?
במרכז הקובץ ניצבת הנובלה 'המלכה השקטה', ובה גפלה מטפל בדרכו העדינה והמורכבת במוות הסמוי של ריקנות אמצע החיים. הגיבורה, ניבה, מגיעה לגיל 50 כשיש לה הכל – קריירה משגשגת, בעל מושלם, ילדים מקסימים – ובכל זאת משהו חסר. אחרי שנה, כשהיא סוף סוף תמצא את הדבר החמקמק הזה, כשתקבל את ההצצה שתמיד חיפשה אל הרובד הסודי שמתחת למה שרואים, זה יהיה מקרה קלאסי של היזהרו מהגשמת משאלותיכם. יש דלתות שעדיף להן להישאר סגורות.
למה לא?
בכל זאת יש פה תחושה חמקמקה של סיפורים שלא היו מספיק חזקים כדי להפוך לספרים, ולכן נותרו כאלה קצרים.
דמות לקחת
ויליאם, גיבור הסיפור המקסים 'עונת הנדידה של החתולים', בלש חובב בן 43 מהעיירה פלירמונט, אי שם במערב התיכון, שלא קורה בה כלום כמעט ולכן הוא מתפרנס כהנדימן לעת מצוא. המוח המבריק של ויליאם יודע למצוא הקשרים בין אירועים שלכאורה דבר אינו מחבר ביניהם, ובכך הוא מאפשר לנו הצצה רגעית אל הרובד הנסתר שמתחת לכל הדברים.
משפט לקחת
"בסופו של דבר המשמעות היחידה היא של הרגע הזה, וזאת הטרגדיה של כולנו, שאנחנו מחפשים אותה כל הזמן בעבר או בעתיד ומבלבלים את עצמנו, כי רק מה שקורה עכשיו חשוב".
איפה קוראים?
סדנת ויפאסאנה ממושכת וממוקדת, אי שם במדבר. ותחשבו טוב טוב על מה שבאמת קורה בחיים שלכם.
נחזור לעוד?
בוודאי. טושה גפלה הוא אחד הכותבים המיוחדים ומוכשרים שיש כאן.
השורה האחרונה
ולבסוף, 'העולם הוא מיטה', הסיפור החותם את הקובץ, שעוסק כצפוי במוות הסופני מכל, קץ ההיסטוריה. מגיפה מוזרה פוגעת בכולנו ומי שהולך לישון כבר לא מתעורר לעולם, האנושות גוועת במהירות אל תוך שעותיה האחרונות. שדר רדיו לוקח את הטכנאי הנאמן שלו ואינסוף כוסות קפה, כדי לפטפט קצת יותר מדי ולהשמיע את פסקול הרוק הקלאסי, האינדי והאלטרנטיב האולטימטיבי. זו שיחה על משמעות, על למצוא סיבה להתקיים בעולם כאוטי, קפריזי, אכזרי. יש רק סיבה אחת כזו – אהבה: למצוא מישהו שמבין אותך ושאיתו אתה יכול להיות עצמך, ולהישאר שם כמה שרק ניתן, עד שזה נגמר. בעולמנו, ששוב שוקע אל תוך עלטה כבדה, זה כל מה שאפשר לבקש.