החיים של מרתה מתפרקים סופית בדיוק שבועיים אחרי יום הולדתה ה-40. בעלה עוזב אותה והיא חוזרת לגור בבית הוריה בשכונת שפרד'ס בוש המשעממת בלונדון, כשהיא חדורה תחושת כישלון צורב ודיכאון ערפילי, כמו זה שמלווה אותה כל חייה, ועכשיו קצת יותר. כך נפתח "צער ואושר" הנפלא של מג מייסון האוסטרלית, שמרחף ברכות מעל משבר אמצע החיים הנשי ומרגיש כמו הליכה בתוך ענן צמר גפן רך ומריר. היא חושבת שהפרידה הייתה באשמתה: היא הפכה לבלתי נסבלת, היא שנאה אותו, היא אמרה לו דברים איומים, היא לא יכלה לשאת עוד שום התנהגות שלו, מהגדולה ועד הקטנה ביותר. ועכשיו היא כמובן מתגעגעת לכולן.

שנת המנוחה והמרגוע שלי/ אוטסה מושפג

קל יחסית לנושא הכבד, אבל ממש לא קליל.

מרתה, כתבת אוכלת במגזין, היא בת למשורר במחסום כתיבה נצחי ולפסלת לא מצליחה במיוחד, שתמיד חיו על חשבון דודתה. האם האלכוהוליסטית נהגה למלא את הבית באורחים מזדמנים ולעשות לבתה בושות, עד שבסביבות גיל 16 עולמה שוקע בעלטה, דיכאון קליני שאיש אינו יודע איך לטפל בו. היא נכנסת אל מתחת לשולחן הכתיבה בחדרה ומפסיקה לאכול. הרופא אומר שזו מחלת הנשיקה. הוא טועה. אביה מתיישב ליד מיטתה ולא זז ממנה, אמה מפסיקה לארח ומתחילה לזלול, וכעת העצב מכיל בתוכו גם אשמה עמוקה – מרתה היא זו שבמו ידיה ריסקה את משפחתה.

"צער ואושר" הוא אחד התיאורים העמוקים והמרשימים שנכתבו בשנים האחרונות על מחלת הדיכאון וההתמודדות עימה. הוא תמיד נמצא שם, מרחף ברקע, מציץ מעבר לכתף, אורב וממתין בעלטה. יש תקופות שבהן הוא קל או קשה, עם תרופות כאלו או אחרות, אבל זה קיים, חלק מהחיים, צובע הכל בגוונים קודרים, לא מרפה, נוגע בכל מה שהיא חושבת, אומרת, רואה, חווה: סקס ראשון, לימודים, עבודה, אהבה – הכל נגוע, הכל מטונף, הכל שחור.

ובכן, אין מה לעשות - זה קצת מדכא.

פטריק, האהוב שלה, זה ששורד שנים איתה ועם מחלתה ולא מוותר, כי הוא יודע שמאחורי הענן הסמיך מתחבאת אישה שעבורה אפשר, צריך וכדאי להתאמץ ולהישאר. דמות נפלאה שהיא מופת של גבריות חדשה ומכילה.

"ספרי ביכורים הם תמיד אוטוביוגרפיה וביטוי של חלומות אישיים. מתברר שכולנו חייבים להקיא מתוכנו את כל האכזבות והרצונות שלא התממשו, ורק אחר כך אנחנו יכולים לכתוב משהו בעל ערך".

לונדון, לא חשוב באיזו שכונה. אומרים שהיא דווקא צלחה את הברקזיט היטב וכעת היא מקסימה מתמיד.

ברור. מג מייסון היא כותבת נהדרת ונדירה, שאנחנו רק מתחילים לגלות עכשיו.

מסע מרהיב של הרס עצמי ותיקון לאורך מחצית חיים, המתואר בשפה עילאית, כולה ציניות מדויקת והומור דקיק, שרק בקצה הכי קיצוני שלה מופיעה גם החמלה: כלפי העולם, כלפי הסובבים אותה, ובסוף בסוף, גם כלפי עצמה.