ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
אילנה ברנשטיין לוקחת את הגיבורה שלה אל מעמקי הסיוט
תקציר מנהלים
דינה נאנסת ביום חתונתה, כמה שעות לפני החופה. סביב האירוע המחריד הזה חג ספרה החדש של אילנה ברנשטיין. הזמן הוא אמצע שנות ה-70, המקום הוא כפר נידח כלשהו, מעולף בשמש הקיץ. מי עשה את זה? רק לקראת השליש האחרון של הספר נדע בוודאות, אך בתחילתו שורה על כל ההתרחשויות חשד אפל וסמיך, כשאנו נסחפים אבודים עם תודעתה הפצועה של הגיבורה. דינה התייתמה מאביה בגיל 7 וגם אימה הלכה לעולמה, כך שהאיש היחיד בחייה הוא אביה החורג. ליואל, בעלה המיועד, יש אח תאום שיכור וגרוש, ואב אלמן גס וקשוח. שלושתם שותפים לזוועה בדרך זו או אחרת. זה עולם של גברים, שהאישה בתוכו היא קורבן חסר אונים.
כמו מה זה
היה לך מזל/ אליס סיבולד
קל/כבד?
כבד מאוד עד קשה מנשוא.
למה כן?
היא בסך הכל ילדה, רק בת 19, לא יודעת כלום על העולם. טרף קל. לכן הם בחרו בה, כדי לעשות בה כרצונם. יואל בן 30, גבר במלואו, ועבורו דינה היא כלי משחק או כלי קיבול לצאצאים עתידיים, משרתת, שפחה. לאביה של דינה יש אהבה חדשה, שאיתה הוא רוצה לחיות כמו זוג צעיר, וכך דינה מושלכת הצידה, ישר לזרועות המפלצת. ברנשטיין הולכת ומגבירה את האימה ביד אמן, גוררת אותנו אט אט אל מעמקי הזוועה.
למה גם כן?
'חמתו של תמוז' הוא כרוניקה של אלימות מינית שהיא אלימות לכל דבר - שליטה, כיבוש, כפיפת האחר לרצונך ולחשקיך, שבירת גופה ונפשה של האישה עד לכניעה. ברנשטיין מתארת בדיוק קליני את המהלך הזה שבו את מאבדת את עצמך פיסה אחר פיסה, עוד התעללות קטנה ועוד אחת, עד שאת נשברת סופית והגבר הזה, האנס של חייך, יכול לעשות בך כרצונו. התוקפן הוא לא זה שמזנק עלייך מתוך השיחים בגינה, אלא זה שאת חיה איתו, הטורף שבפנים. הבית הוא הגיהנום. הזוגיות היא הסיוט.
למה לא?
זה ספר חשוב מאין כמוהו, אבל קריאה קשה ומייסרת, עוכרת שלווה באופן קיצוני, כמעט בלתי אפשרית.
דמות לקחת
שאול, החבר הכי טוב של דינה, ידיד נפש מילדות, ואולי יותר מזה - דמות רבת פנים ומורכבת של זכר בטא חכם, אל מול טיפוסי האלפא השולטים בעלילה.
משפט לקחת
"גברים הם גברים. והם מתנהגים כמו גברים. אין להם ברירה אחרת. הם חלק מהטבע. ומי שאומר לך משהו אחר, טועה. כל התרבות הזו היא המצאה. אנחנו חיות, אין הבדל".
איפה קוראים?
בכל מקום, בכל רגע פנוי. כדי שהספר הזה ייחרת בזיכרון ולא יישכח לעולם.
נחזור לעוד?
אילנה ברנשטיין, זוכת פרס ספיר, היא אחת הסופרות החשובות בישראל כיום. כל ספר חדש שלה הוא קריאת חובה.
השורה האחרונה
ברנשטיין שותלת בתוך הטקסט קטעים תיעודיים-עיוניים על ההיסטוריה והתרבות של האונס, והמאבק הפמיניסטי המתמשך מולן ומול הפטריארכיה. 'חמתו של תמוז' הוא ספר בעל משמעות דרמטית קריטית בעת הזו, ללא ספק אחד הטקסטים המכוננים של עידן ה-metoo# בישראל. אבל זו בשום פנים ואופן לא קריאה נעימה, אלא מסמך מפרך ורב עוצמה, שמתחת לאיפוק והמינימליזם שבו מחלחלות חרדת המוות וזעקות הסיוט. אם הקריאה בו תציל נפש אחת בלבד - זה יהיה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש.