ביקורת מזוית אחרת
רן בן-נון
יותר מדריך הגשמה והעצמה, פחות פרוזה איכותית
תקציר מנהלים
"היו לי הרבה הזדמנויות לעשות משהו בחיים שלי, ופספסתי את כולן". כך כותבת נורה ביום שבו היא מחליטה לשים קץ לחייה. גיבורת "ספריית חצות" בת 35 וחיה בברדפורד האפורה שבאנגליה. היא למדה פילוסופיה ונאלצה לעזוב כדי לטפל באמה הגוססת; הייתה לה להקת רוק עם אחיה והיא פרשה רגע לפני חתימת חוזה עם חברת תקליטים; היא ביטלה את נישואיה יומיים לפני החתונה, פוטרה מעבודתה ואם כל זה לא מספיק – החתול שלה מת, והיא קצת מקנאה בו. כשמוחה אפוף מחשבות אקזיסטנציאליות סופניות, נורה מרגישה שאין עוד טעם לחייה. ספריית חצות היא המקום שנורה מגיעה אליו אחרי שבלעה יותר מדי כדורים, והיא מבוססת על רעיון היקומים המקבילים: כל החלטה שאנו מקבלים, כל טוויסט של הגורל, יוצרים עוד עולם אפשרי שנמצא שם בחוץ – ועכשיו גם אפשר להגיע אליו.
כמו מה זה
גן השבילים המתפצלים/ חורחה לואיס בורחס
קל/כבד?
אולי אפילו קליל מדי.
למה כן?
במקום למות, נורה נמצאת בין החיים למוות ויכולה לבחור באחת האפשרויות שפסלה בעבר, להלך בגן השבילים המתפצלים ולמצוא את הנתיב שלה: סולנית בלהקת רוק, שחיינית אולימפית, צעירה בטיול באוסטרליה, חוקרת קרחונים בחוג הארקטי, רעיה ואם, בעלת תואר בפילוסופיה – רק תחליטי.
למה גם כן?
בתחנה הראשונה, היא נשואה ובעלת פאב כפרי, אבל כמו שקורה לא פעם, כשהיא מגיעה לשם מתברר שזה לא בדיוק מה שחשבה. פאב, למשל, הוא הזדמנות טובה מדי לשתייה מופרזת, וזה בדיוק מה שעושה בעלה היקר, שהחיים במחיצתו בלתי נסבלים בעליל. וככה זה ממשיך גם באוסטרליה וגם באנטארקטיקה, ואפילו על הבמה כאלופת שחייה אולימפית המרצה על מצוינות והישגיות.
למה לא?
ובעצם, זה לא משנה איפה נהיה ומה נעשה, אלא מה שבתוכנו ואיך אנו עושים את מה שאנו עושים – ואת התובנה העתיקה הזו הייג ידפוק לתוך ראשנו באמצעות פטיש חמש קילו של קלישאות העצמה נבובות מכל הבא ליד ("זה לא על מה אתה מסתכל, אלא מה אתה רואה").
דמות לקחת
הספרנית, גברת אלם, מעין יישות רב מימדית, אינסופית, נשגבת, שמקבלת את השורות עם התובנות הכי עמוקות ומבריקות וחכמות בספר. כדאי לקרוא אותו בעיקר בשבילה.
משפט לקחת
"להיות אנושי פירושו לרדד את העולם בלי הפסקה כדי ליצור סיפור פשוט למדי שאפשר להבין".
איפה קוראים?
אנגליה, אבל מקום קצת פחות מדכא מברדפורד, אם אפשר.
נחזור לעוד?
לא בהכרח. רק אם אנחנו ממש עצובים ומשועממים ומתחשקת לנו קריאה קצת "מרימה", כמו שאומרים.
השורה האחרונה
"ספריית חצות" אינו בדיוק פרוזה של דקויות וסאבטקסט, אלא מדריך עזרה עצמית חביב ויעיל כשלעצמו. שנאמר: מה שעובד.