מירה, שוודית באמצע החיים, מופיעה ביום בהיר אחד בשערי קיבוץ שדות הוותיק והיפה. כך נפתח ספרה הראשון למבוגרים של סופרת הנוער המצליחה נטעלי גבירץ. זמן לא רב לפני כן הלכה לעולמה ורה, אימה של מירה, ובדמדומי הכרתה סיפרה לבתה על מה שקרה לה בצעירותה. לפחות בהתחלה, אנחנו לא יודעים מה בדיוק סיפרה האם, אבל לפני שמירה יוצאת לדרכה היא עוברת בדיקה גנטית שתוצאותיה מביאות אותה לכאן, אמצע שום מקום במזרח התיכון. אנחנו כבר קצת לטובתה, רגש שיתגבר מאוד בהמשך.

הבת האובדת/ נילי לנדסמן

אל תתנו לקלילות שלו לבלבל אתכם - הנושא הוא הכי חשוב בעולם.

אף אחד לא הגיע להתנדב בקיבוץ מאז 1985, אבל לכבוד מירה התוכנית נפתחת מחדש, וכך גם החדר המאובק בפאתי המשק, שכעת משמש למגורי תאילנדים העובדים בשדותיו. מירה פוסעת בעקבות אימה, ישנה באותה מיטה שבה בילתה האם את לילותיה, משננת את שמות האנשים שכתבה ביומנה בזה אחר זה. מה מוביל אותה? חשרת אפלה שורה על הסיפור, ומתחתיה הולכת ונחשפת אמת מטרידה מהוויי ימי המתנדבים בקיבוצים. מה בדיוק קרה? לא בטוח שאנחנו רוצים לדעת.

העלילה של "המתנדבת" היא סוד על סוד – סוד שהיא מסתירה מאיתנו, סוד שהיא לא יודעת בעצמה. זה עולם של שקר והסתרה, של מבוכה ואימה, שבו תחושת הזרות בארץ נוכרייה מתעצמת ומתגברת עם כל טוויסט של העלילה. רוע בלתי מורגש מחלחל ונוטף מהקירות הצהבהבים והמדשאות המוריקות, אבל גבירץ בחוכמתה לא צוללת לתוכו אלא מותירה אותו ברקע, כשהסיפור עצמו נשאר קליל ומואר, כאילו כלל אינו מודע לגרעין הקודר שבמרכזו.

לא קל ולא פשוט להתמודד עם פרצופנו המכוער במראה. מה שקרה כאן פעם הוא בושה וכלימה לדורי דורות.

עמליה, רכזת התרבות הקשישה, שמירה הופכת למטפלת שלה. אחת שהכירה אישית את יונה וולך והביאה לקצה העולם את מיטב אמני הארץ עוד בטרם זכו בתהילה. פשוט דמות אייקונית.

"הלבד יכול לצמוח אפילו כשהחדר נשאר באותו הגודל, אם האדם שבחדר מתמעט. כי בכל פעם שמפנים לך ככה את הגב, כשהדלת נטרקת, כשהרעש גובר, את מתמעטת. הופכת בלתי נראית. את לא שם. או שמי ששם היא לא את".

אוקיי, ברור שבקיבוץ, אבל שיהיה נחמד, משהו בעמק או על שפת הכנרת, ידידותי כזה.

בשמחה. גבירץ בגרסת המבוגרים היא הבטחה גדולה שהתממשה.

דווקא מתוך העידון והאיפוק של "המתנדבת" עולה אחד מכתבי ה-metoo# החשובים והבולטים שנוצרו עד היום בעברית – מניפסט רב עוצמה, צורב ומדויק, שמוציא לאור וחושף מסכת שלמה של ניצול מיני. מתחת לביטוי המכובס "ימי המתנדבות" מסתתרת חוויה שלא היה בה שום דבר חביב או סקסי. ותיקי הקיבוץ יכולים לקשקש עד מחר בהומור המילואימניקים הגס שלהם, עטור הצ'יזבטים המכוערים – אבל אנחנו יודעים את האמת. מלווה בעמליה וביחיאל, הספרן הגריאטרי ההומו, מירה תיקח אותנו כל הדרך לסוף לא מובן מאליו – שיגרום לספר החשוב הזה ללוות אותנו שעות ארוכות לאחר תום הקריאה.