היא לוקחת עשרה כדורים פסיכיאטריים ביום, לא עובדת, מזמינה אוכל בטייק-אוויי ופשוט לא יוצאת מדירתה הנוחה באפר איסט סייד ניו יורק. גיבורת ספרה המושלם של אוטסה מושפג, הסופרת הכי נכונה לעכשיו, מתנתקת לגמרי מהמציאות, וזה כולל רק סרטים ישנים במקום חדשות, שגורמות לה חרדה. במילה אחת: צודקת.

התשובות/ קתרין לייסי

פשוט מדויק. עונג קריאה שלם ומושלם.

הגיבורה נטולת השם בת 26 ונראית כמו הדוגמנית אמבר ואלטה (השנה היא 2000), היא נטולת דאגות כלכליות כתוצאה מירושה ענקית שהותירו לה הוריה שהלכו לעולמם בזה אחר זה (אבא מסרטן, אמא מאלכוהול ותרופות), יש לה תואר באמנות והיא אפילו עבדה תקופה קצרה כאשת קבלה בגלריה אופנתית בצ'לסי – אבל מאז מערכת היחסים האחרונה שלה (אך לא ישירות בגללה) גזרה על עצמה מצב שאותו היא מכנה "שנת חורף". כלומר, 12 שעות שינה ביממה (ויותר בסופ"ש) וקשר רק עם חברה טובה אחת, שוערי הבניין ופסיכיאטרית גרועה שמעמיסה עליה בנדיבות מרשמים לתרופות נסיוניות למחצה מכל הבא ליד. אנחנו קצת מקנאים בה.

מושפג יצרה בגאונותה דמות שהיא מופת של ניהיליזם אלוהי, שירה צרופה של שנאה ותיעוב כלפי כל מה שאנושי, כולל היא עצמה. היא מעולם לא ידעה אהבה, או אפילו מין מספק, והזוגיות היחידה בחייה, אם מתעקשים לקרוא לזה ככה, נרקמה בהפסקות עם דוש עשיר כמוה ומבוגר ממנה בעשור, שהדבר היחיד הטוב בו הוא עובדת היותו שונה לגמרי מההיפסטרים הנפוחים והמלאים בעצמם שהכירה בלימודים. הרגשות המעורבים הם חלק מהעניין, ואולי אפילו העניין עצמו: אנו מתים על הגיבורה הזו וגם קצת מתעבים ושופטים אותה, ובכך שופטים גם את עצמנו ואת העולם שבו אנו חיים. הוא נורא.

בומרים, תקשיבו, זה הכי לא בשבילכם.

רווה, החברה הכי טובה, היחידה שעדיין מנסה להציל את הגיבורה מעצמה. רווה היא שק שלם של נוירוזות ורגשי נחיתות, ומערכת היחסים ביניהן היא מאסטרפיס של אהבה-שינאה-קינאה. בקיצור, אושר.

"זה בדיוק מה שרציתי: שהרגשות שלי יעברו כמו אורות מכונית שזוהרים מבעד לחלון, יעברו על פניי, יאירו משהו מוכר במעורפל, ואז יתרחקו וישאירו אותי שוב בחושך".

ניו יורק ניו יורק, וכמה שיותר אפ - יותר טוב.

ברור. לקחו לנו את סאלי רוני. מה נשאר? רק אוטסה מושפג.

לא סתם אומרים על מושפג את הקלישאה הנצחית "קולו של דור" – היא מצליחה ללכוד את רוח הזמן באופן מושלם כשהיא יוצרת את דמות המילניאלית האולטימטיבית: מנותקת רגשית, חכמה, צינית ונטולת אמביציה ומוטיבציה באופן בוטה; מה שגורם לנו לחשוב שמשהו ממש לא בסדר איתנו, עם כולנו, בני האדם המערביים, הציוויליזציה שהביאה אותה למקום הבלתי נמנע הזה. זה לא היא, זה אנחנו.