איך זה מרגיש לגדל הורה שלוקה באלצהיימר? בספר הביכורים המרשים של רבקה הנדלר, תמצאו את אחד התיאורים המדויקים, החשופים והנוגעים ללב של התהליך הזה, שבו את רואה את האיש שהיה הסלע של חייך, הולך ומתפורר לאיטו. התיאור של הנדלר כואב ונוגה, אך לא סנטימנטלי – שורה של אירועים ותופעות בזו אחר זו, שבה אדם הולך ומאבד את עצמו. דווקא האיפוק הרגשי הזה הופך את חלקו הראשון של הספר לכה חזק וכובש. "אמרו לי שאבי לא יזהה אותי – לא אמרו שאני לא אזהה אותו", אומרת אידי, וזה בדיוק מה שקורה. מהאדם שאהבת נותרה רק קליפה ריקה ואת צריכה לבהות בה חסרת אונים, לעשות מה שהרופאים אומרים ולחכות לסוף הבלתי נמנע. בדרכה העדינה, הנדלר עוסקת בשאלת הזהות הפילוסופית דרך חווית האלצהיימר: האם האדם שהכרת הוא אותו אחד? מתי הוא כבר מישהו אחר? מה ממנו צריך להישאר כדי שעדיין תוכלי לומר שזה הוא? התשובה הנוראה היא – כלום. דבר לא נשאר.

גברת ורבורג/ עירית לינור

הסגנון קליל, הנושא כבד מאוד.

אחר לכתו של האב אידי לא יכולה להיות שם יותר, בסן פרנסיסקו עם אחותה שלא מפסיקה לבכות, אז כשבעלה אורן מקבל הצעת עבודה בפרת שבאוסטרליה, היא נעתרת מיד. כי אם אוסטרליה רחוקה, פרת ממש-ממש רחוקה – בחוף המערבי, חמש שעות טיסה מסידני. זה מה שאידי רוצה, להיות רחוקה, להתנתק, לאבד קשר ולהתחיל מחדש. האדם מתכנו תוכניות ואלוהים צוחק? אז זהו, שלאידי בכלל אין תוכניות חוץ מלברוח.

כשאורן יוצא לעבודתו, לאידי בכלל אין מה לעשות. אין להם ילדים מבחירה, הם העדיפו חיים קלים. בסן פרנסיסקו אף אחד לא עשה מזה עניין, אבל בפרת לא מפסיקיפ לתחקר אותה בנושא והיא עונה באגרסיביות הולכת וגוברת שאינה במקומה, כי האנשים שם נורא נחמדים, לעזאזל. אידי משוטטת ביניהם חסרת מטרה ונותנת לזיכרונות מאביה לשטוף אותה במעין מצב מדיטטיבי למחצה, שרק מעמיק ומרחיב את הממד ההגותי המרתק של הספר המפתיע הזה.

זה לא ספר שמח. הנושא מדכא וההתמודדות מדכאת אפילו יותר. אם אתם בעניין של פיל גוד, זה לא בשבילכם.

המורה לנהיגה בצד שמאל של הכביש, השכנה הצעירה והפטפטנית, מורה הדרך דמוי הקרוקודייל דאנדי, כולם רק רוצים לעזור, כולם כאלה מתוקים. רק תבחרו.

"כל החיים אנשים יגידו לך שעשית טעות שלא ילדת ילדים. אבל ברגע שקורה משהו רע בעולם, הם יגידו תודה לאל שאין לך ילדים".

מתחילים בפרת ויוצאים לאאוטבאק - מסע אפי של פעם בחיים.

בהחלט. זו בכורה מרשימה, שאחריה מצפה להנדלר עתיד מזהיר.

בפרת אידי עדיין עוסקת בזהות, אבל כעת זוהי הזהות שלה עצמה. זה כבר לא אביה שאיבד את עצמו, אלא היא. עכשיו כשאת כבר לא הבת המטפלת, כשאת כבר לא מתפרנסת תכתיבה לארגונים פילנתרופיים – מי את בכלל? השאלה מתעצמת כשהיא מצטרפת לקבוצת תמיכה לקרובים של חולי אלצהיימר – ובורחת באמצע הפגישה הראשונה. כי אולי, כמו בפילוסופיה הקונטיננטלית, אנחנו אף פעם לא רק עצמנו, אלא רשת אינסופית של מערכות יחסים וקשרים – שממשיכה עד קץ החיים ואחריהם. בעצם, גם אנחנו לא לבד.