הפרברים הם הגיהנום. שרון ואדם עוברית לשכונת קוטג'ים טוריים חדשה בגבעת אולגה וחיים את החלום – הוא איש מכירות בינוני של מכונות קפה, היא בין עבודות ומשלימה תואר, ויש להם בן קטן, עומרי. אלה הפרטים הטכניים בספרה החדש של רונית ידעיה, אבל בפוסטים של שרון בפייסבוק מתגלה כל האמת הרעילה – שורה של אבחנות חודרות ואכזריות על צורת החיים המשתקת הזו, שהיא מוות מבפנים. שרון מרירה, עצבנית, שונאת את כולם - את הבעל, את הילד ובעיקר את עצמה, כי נכנעה לחיים הבורגניים והסכימה לעבור לפה, כי פשוט ויתרה.

שנת השועל/ רות עפרוני

מטפל בהומור דקיק וחד בנושאים הכבדים ביותר.

זה מתחיל עם עוזרת גננת שנרצחת על ידי בעלה השוטר ומשם רק הולך ומידרדר. אפילו המוות בפרברים כל כך בנאלי, טיפוסי, גנרי, שבא למות, או לפחות לקנא במי שמת. בהמשך אדם עובר לשיווק תוכנה לפעילות בשוק ההון, או בקיצור, מת מבפנים אפילו יותר מאשתו שרון. ימיו עוברים עליו בטקסונומיה מדוקדקת של משרדי ההייטק המשמימים שביניהם הוא חולף – משולחן הבוס ועד שיער המזכירה – והוא מובס לחלוטין, מנסה להתעשת מהעובדה שכל החלטה שלקח בחיים הייתה שגויה, כמו גם מהזעם העמום כלפי שרון, שאינה עובדת ומתרכזת בפעילות התנדבותית בעמדת חלוקת כריכים לנזקקים בדאון טאון חדרה. בשעות הפנאי הדלות אדם נהנה לשבת בגינתו הזעירה ולבהות בשכנה ליטל, לפנטז על חיים אחרים בחיקה.

ואם הווידויים של שרון ואדם מצמררים, חכו לכניסה לראשו הקטן והאפל של בנם עומרי, שכתוב בגאונות כמעין גרסה מעוכבת התפתחותית של מומיק הגרוסמני. במוחו של הילד מתחברים המוות המחריד של צילה הסייעת להערות הנבזיות על ממדי גופה ועוד כמה דיבורי מבוגרים שלא נועדו לאוזניו. כל אלה יוצרים מסה בלתי אפשרית של התמודדות עם מציאות כאוטית ועם אובדן בלתי נתפס. זה מחריד, זה מרתק באופן מטריד, כי אצל הילדים אין חמלה, רק מלחמת הישרדות של הכל בכל. אבל האם החמלה קיימת אצל המבוגרים?

הטוויסט שבמרכז הספר לוקח את העלילה למקומות קצת מופרכים, כך שחציו הראשון טוב בהרבה מאשר חציו האחרון.

ליטל, השכנה, היצירה המושלמת של המעמד הבינוני-גבוה בישראל, עם מינון מדויק של רוחניקיות בשקל ותאווה פראית לסקס נקמה.

"ההתמודדות היא מדרון חלקלק שדורש אחיזה יציבה, גם אם אתן צריכות לשלוף ציפורניים ולהיאחז".

על האש בגינה אצל החברים מרעננה אם התמזל מזלכם, ובחדרה אם התמזל פחות.

כן. רונית ידעיה היא מתנה ספרותית שלא מפסיקה להשתכלל.

החמלה היא משאלת הלב האולטימטיבית ששרון שואפת אליה בכל מאודה. היא באמת רוצה להיות אדם טוב יותר, לצאת מעמדת המשקיפה הצינית עם ההערות הנבזיות על כל מה שזז ולהתחבר אל אחיה בני האדם. אבל אחרי טוויסט אכזרי של הגורל מתברר שזה קצת גדול עליה, כל טוב הלב הזה. מה שמתחיל בשלב הפייק איט טיל יו מייק איט, לגמרי נתקע בשלב הפייק. זה פשוט לא היא, וזה אכזרי ומשעשע במובן הנורא ביותר שיש.