רוז הצרפתייה נוסעת לקיוטו, יפן, להקראת צוואתו של האב שמעולם לא הכירה. היא כבר בת 40, אבל מעולם לא חייתה – כך מציגה אותה קוסמת המילים מוריאל ברברי בספרה החדש. רוז היא בוטניקאית שמעדיפה חברת צמחים ובעלי חיים על חברת בני אדם. היא יפהפייה אדמונית וירוקת עין, כמקובל, ולא מאמינה בקשרים ארוכי טווח. פה ושם יש לה מאהב זמני, אך לעולם לא מעבר לכך ולאחרונה – שום דבר. בשפה הפלאית והצלולה שהקנתה לה תהילת עולם עם "אלגנטיות של קיפוד", ברברי בוראת דמות של נזירה מודרנית, נשגבת, מנותקת, החיה בעולם משל עצמה בקיום מינימליסטי חמור ומוקפד. המסע ליפן הוא הגעה למחוז חפץ שאליו נמשכה כל חייה מבלי להיות מודעת לכך.

הרג קומנדטורה/ הרוקי מורקמי

לא כבד מדי, אך בהחלט דורש ריכוז וסבלנות.

אמה המנוחה של רוז נכנסה להריון תוך כדי טיול קצר ביפן והתעופפה חזרה לפריז. האב היפני, סוחר אמנות עשיר, עקב אחריה מרחוק לאורך כל חייה ותכנן לפרטי פרטים את המסע שתערוך בעירו אחרי לכתו. מלווה בעוזרו הבלגי השרמנטי, רוז משייטת בין מקדשי זן מפעימים למסעדות עממיות פלאיות. חושיה נפרשים כמניפה והיא מפנימה באופן העמוק ביותר מי היה האיש הזה, שדמו זורם בעורקיה.

זו עלייה לרגל שכולה גילוי וחשיפה של יופי אינסופי. גני הזן המשורטטים והפרחים המושלמים מדברים אליה בשפתם, מציירים את ה-DNA הרוחני שלה. אביה של רוז פוגש אותה מעבר למרחק ולזמן. תוך שהיא מבינה אותו ואת דמותו החידתית, היא מכירה גם את עצמה.

שימו לב: זה ספר שלא קורה בו הרבה. המסע שבו הוא פנימי ונפשי. אם אתם חובבי אקשן, עדיף שתתרחקו.

פול, עוזרו של האב, הוא גבר חלומות בוגר וחכם, שסוחב צליעה קלה רק כדי שלא יהיה מושלם מדי. קוראות הספר יתמוססו ממנו באופן מיידי.

"העולם הוא כמו עץ דובדבן שלא הסתכלת בו שלושה ימים".

קיוטו הקסומה, כל כך שונה מטוקיו הסואנת והרועשת. מקום של שקט והתבוננות.

בהחלט. ברברי היא סופרת מופלאה, שיודעת לייצר חוויה רוחנית מבלי להעיק ולטרחן.

רוז לומדת לא לפחד ולהיפתח. החיים האלה ניתנו לנו ואין לנו ברירה מלבד לחיותם, והדרך לעשות זאת היא פשוט לחוות, לקבל את הרע עם הטוב, את היפה עם המכוער; וככל שתתבונני יותר תביני שבעצם אין דבר כזה – יש רק מציאות, קבלי אותה כמו שהיא. החיים לא שמחים או אומללים, הם פשוט קיימים. כל מה שנשאר זה רק לחיות.