מריאנה, בת לאם אנגליה שלא הכירה ואב טייקון יווני, גרה בשכונה שווה בלונדון ומתפרנסת כתרפיסטית המתמחה בקבוצות תמיכה. מריאנה איבדה את אהוב ליבה סבסטיאן בנסיבות טראגיות – הוא טבע במהלך חופשה ביוון - ויש לה מטופל סטוקר קריפי, אך אלו אינן הצרות הכי גדולות בחייה. זואי, אחיינתיה האהובה של מריאנה, מתקשרת ומספרת שהיא יודעת מיהי הצעירה האדמונית שגופתה התגלתה סמוך לאוניברסיטת קיימברידג'. אחרי שהמשטרה מגלה אוזלת יד מחפירה בפיענוח הפשע והולכת בשבלוניות על החשוד המיידי, מריאנה משתכנעת להישאר בקמפוס ולהשיק חקירה משלה, שבמרכזה פרופסור אדוארד פוסקה הכריזמטי, בן 40 ומשהו עם נוכחות "ביירונית", לחיים שקועות, עיניים שחורות, שיער ארוך, וסביבו מרחפת חבורת סטודנטיות/ מעריצות יפהפיות מבתים טובים, לבושות לבן וקוראות לעצמן "הבתולות".

מקוללים/ ג'וזפין אנג'ליני

למרות כל המיתולוגיה ההלניסטית – קליל קליל.

עם שורות מקסימות של אלפרד טניסון, יצירות מופת של טיציאן והשראה עמוקה מאוריפידס ופולחני המוות במיתולוגיה היוונית (ההרצאות של פוסקה באמת שמיימיות – סליחה, שטניות), "הבתולות" הוא מותחן מהנה להפליא המעורר פחות רגשות אשם יחסית לענקי תעשייה שגרתיים מזן הרלן קובן או לי צ'יילד.

מריאנה, מוקפת בסטודנט לפיזיקה חמוד שפגשה ברכבת ובקרימינולוג חתיך ומתנשא, אולי אינה חוקרת מקצועית, אבל היא מכירה את צפונות נפש האדם ומיומנת בחשיבה מתודית מסודרת, גם כשרוחות העבר מתחברות לנפתולי העלילה ורודפות אותה עד חורמה. וכך, צעד צעד, לאט ובסבלנות, מתגלה האמת.

זה כיף ונעים ונחמד, אבל למרבה הצער ממש לא ספרות גדולה בשום קנה מידה.

קלריסה, המנטורית של מריאנה, פרופסור בקיימברידג', מעשנת מקטרת ותמיד מצוידת בציטוטים הכי יפים.

"בטרגדיה היוונית קיים מונח לרגע הזה: אנאגנוריסיס – ידיעה – הרגע שבו הגיבור רואה סוף סוף את האמת ומבין את גורלו - ואיך היא תמיד הייתה שם, כל הזמן, מולו".

ברור שקיימברידג'. חלק בלתי נפרד מהעלילה, ממש אחת הגיבורות, והקסומה שבהן.

אשפי המותחנים מהדור החדש יודעים להוסיף לעלילות המהירות שלהם תבלין אקסטרה כלשהו. אצל גיום מוסו, למשל, התבלין הוא רומנטיקה דחוסה. אלכס מיכאלידס, לעומת זאת, משתמש בפסיכולוגיה ובתרבות. הימור פרוע – הוא עוד יהיה גדול יותר ממוסו.

"הבתולות" הוא מותחן עשוי היטב, שפורש מניפה רחבה של עוד ועוד אפשרויות, ואז הולך ומצטמצם לאמת אחת מחרידה. בזכות העלילה הקצבית והרקע הקולג'י המפתה אפשר לסלוח למיכאלידס על ההסברים הפסיכולוגיסטיים המתישים – איך נולד פסיכופת/ מהי העברה רגשית – וליהנות מבידור מעולה ואיכותי, שמחמיא לנפש ואינו מעליב את האינטליגנציה של הקורא. מה בסך הכל ביקשנו? שיעשו לנו נעימי בנשמה.