לכל אדם יש סיפור אהבה אחד בחייו, שאותו הוא מספר לעצמו שוב ושוב. ככל שהוא נראה פחות טוב בסיפור הזה, כך הסיפור יותר אמיתי. במסקנה הספק מדכדכת ספק משעשעת הזו נפתח "הסיפור היחיד" החדש של ענק הספרות הבריטי ג'וליאן בארנס. למזלו של פול, הגיבור, יש לו סיפור אהבה נהדר שהתרחש לפני 50 שנה בעיירת מעמד בינוני-גבוה כפרית דרומית ללונדון. הוא היה בן 19, בחופשת קיץ ראשונה מלימודיו באוניברסיטה, ואילו היא, סוזן, בית 48, נשואה ואמא לשניים. הם נפגשו במועדון הטניס שאליו רשמה אימו של פול את בנה האאוטסיידר כדי שימצא לו נערה ראויה, אך אבוי, תראו מה קרה.

הים/ ג'ון באנוויל

מתחיל קליל, אך הולך ומכביד ככל שהקריאה מתקדמת.

זה לא עוד רומאן מאי-דצמבר סטנדרטי, אלא סיפור אהבה של איש צעיר ואישה בוגרת שמסופר על ידי איש מבוגר, שיודע להעריך את הנס המופלא שקרה לו. בארנס כתב סיפור התבגרות נהדר, מקורי ונדיר. בעולם מושלם, לכל אחד מאיתנו הייתה מעין מיסיס רובינסון כזו, שממנה לומדים את השיעורים החשובים מכל על איך לאהוב אישה.

סוזן שייכת לקבוצת הגיל שהיא קוראת לה "הדור המחוק" – הטובים ביותר נהרגו במלחמה ואלה שנשארו היו אלה שמשהו לא בסדר איתם, סוג ב', כמו בעלה למשל, איש אפור ונטול אישיות שהחיים אתו משמימים. פול, לעומת זאת, שייך לדור שאמור להציל את הממלכה אם רק יטרח להתעניין בפוליטיקה, כי כמו תמיד אצל בארנס, סקס ואהבה זה קצת יותר מאשר רק יחסים. הוא מפגיש בחוכמה בין הפוליטי והסוציו-אקונומי לבין האישי והפרטי, את המיקרו עם המאקרו, את הראש עם הלב.

צפו להרהורים קשים ומעיקים על האהבה, היחסים והחיים תוך כדי הקריאה ועוד הרבה אחריה.

סוזן היא אישה מדהימה, צחקנית, צעירה ברוחה באמת ולא כקלישאה, עם תובנות ספק עצובות, ספק אירוניות ממזריות על החיים.

"האהבה היא כמו שחרור אדיר ופתאומי של כיווץ מצח שנמשך חיים שלמים. המממ: האהבה כסיומה של מיגרנה. לא, רע מזה: האהבה כבוטוקס".

תמצאו לכם כפר אנגלי נחמד ואל תצאו ממנו לפחות שבוע.

בוודאי. בארנס עושה כבוד לאומה הבריטית אפילו יותר ממייגן והארי.

פול הצעיר אולי רואה ברומן עם סוזן את סיפור האהבה שמגדיר את חייו, אבל הפנטזיה תתנגש במציאות הקשה, ושניהם יודעים זאת היטב. הוא רק מבקש לדחות עד כמה שניתן את הכניסה לעולם המבוגרים; הם פשוט מגעילים אותו עם הקודים החברתיים הנוקשים והבדיחות סרות הטעם על זוגיות ונישואין. פול רואה בעצמו מורד, סוזן יודעת שזה חסר תכלית ותמים. שנאמר, עצוב להתבגר, אך האפשרות האחרת גרועה יותר.