"רודף העכוזים" הוא מעין סיפור אגדה מפורק ומוזר, השתול בתוך מעין דיווח עיתונאי רופף ונפתח באסון המתרחש בבית ילדותו של המספר, כשעץ נופל עליו וקובר את הוריו. הנער יותר למסע משונה בהרים, בקרב עמים ועממים אגדתיים למחצה, בין דמיון למציאות, בין ריאליזם לפנטזיה. הדרך היחידה להתמודד עם הספר היא לשכוח את כל מה שאנו יודעים על ספרים וספרות ולבוא פתוחים לגמרי. אין פה מבנה עלילתי במובן המקובל של המילה, אין זרימה של אירוע מתוך אירוע, אין ציר זמן וגם לא השתלשלות טבעית של סיבה ותוצאה. במקום כל אלה צצות כאן יש מאין שלל התרחשויות אמורפיות, בדיוניות, הזויות (סליחה על הביטוי), שנמהלות אלו באלו ללא כל מבנה על נראה לעין. בשלב מסוים כל הכאוס הזה מתכנס מהפרובינציה ההררית אל טוניס העיר, המתגלה כמדמנה סמיכה של שחיתות מינית וציבורית, ורוע מוחשי המחלחל אל הנשמות והלבבות. במקום סיפורי האגדה של הכפר מופיעים כעת שלל סיפורי זימה מביכים המעידים על קריסת מערכות מוסרית ואובדן דרך חברתי. באקלים הפוליטי הזה, העיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מעין בריחה, סוג של הסחת דעת מהבעיות הסוציו-אקונומיות הדוחקות האמיתיות.

בית הקפה שלנו/ נגיב מחפוז

הספרות הזו בהחלט זרה ומאתגרת, שלא לומר חייזרית ממש, ואולי מעידה על כך שהטעם הספרותי שלנו "אירופאי" מדי ומנותק לגמרי מהמרחב בו אנו יושבים.

הספר הוא סנונית ראשונה בפרויקט המסקרן והחשוב מאין כמוהו, "9 ירחים" לתרגום ספרות ערבית עכשווית בהוצאת אפיק.

יש כאן מעין מפלט אחרון מהמציאות המלחיצה - ישיבה בבתי קפה ושיבה אל האסקפיזם הישן והטוב של מספר הסיפורים העממי. אין יותר מנחם מזה.

העלילות עצמן, אם ניתן בכלל לקרוא להן ככה, הן מזיגה גסה וברוטאלית של אכזריות בלתי נתפסת, הפרזה ומופרכות בלתי מתקבלות על הדעת והיצף חושי אדיר – עומס פרטים ואירועים שפשוט קשה לעמוד בפניו. רק בחלק השלישי והנועל של הספר מופיע לבסוף הנושא שלשמו לכאורה התכנסנו – גל פשיעה נגד ישבני נשים (בעיקר, אבל לא רק) הפוקד את העיר. כמו כל הסיפורים שהביאו אותנו עד הלום, גם זה גס, צעקני, מתלהם – וכמובן שוביניסטי ומיזוגני להכעיס.

סועאד, הפרוצה מבית הקפה, ששומרת את הסודות של כולם ושורדת בעולם מפלצתי של גברים חסרי מעצורים. התשובה הערבית לגברת עם הקמליות של אלכסנדר דיומא.

"סופרים הם היצורים הכי מטונפים עלי אדמות. אין ביכולתך לתת בהם אמון, אין לקוות שישמרו את סודותיך. הם ימכרו אותך בטור זול או בסיפור קצר על דפי מגזין זול".

חופשה סופר מפנקת במרוקו. מספיק קרוב, אך לא קרוב מדי.

שאלה קשה מאוד. חשוב להשתלב במרחב וללמוד את תרבויות אגן הים התיכון, אבל למי יש כוח עכשיו?

בכתיבה של ריאחי יש משהו מטריד ואגרסיבי – כאילו מישהו מתנפל עליכם בצעקות באמצע הרחוב, כשלצד הרתיעה האוטומטית אתם חשים מעט חמלה על מסכנותו הניכרת, ואז מן הסתם רגשות אשמה. זה לא בסדר שאנו לא מצליחים להתחבר לכתיבה הזו, לטון הזה, לחוסר האיפוק, לווליום ההיסטרי, מחריש האוזניים. אין דרך קלה לומר זאת – יצאנו הכי אשכנזים.