העוקבים של אלכס אפשטיין ברשתות החברתיות יודעים שהרגעים הכי יפים שלו עשויים משיחות קטנות על ילד בן חמש. אז אמן הסיפור הקצרצר החליט לעשות מזה ספר, ואכן, אם יש דבר אחד בעולמנו שאין לו גבולות, זהו הדמיון של ילד בן חמש.הדמיון הזה עף אל הירח ובחזרה, מתמחה ברובוטים ובמכונות זמן, אוהב את כל יצורי הבריאה (וג'ירפות במיוחד) ומשוחח עם אלוהים על בסיס קבוע. האלוהים הזה, אגב, נראה כמו התפרצות הר געש, רק בלי ההר, ואם הוא היה באמת כל יכול, הוא היה עושה עוד אלוהים כדי לא להיות לבד.

קצרצרים/ פאולו קואלו

קליל כנוצה ומתוק מדבש.

אצל ילד בן חמש רובוטים מחזיקים ידיים כי הם אוהבים זה את זה, אבל גם כדי להיטען. על הירח יש רק אובייקט אחד, ספסל שממנו אפשר לראות את כדור הארץ, וחיה אחת – ג'ירפה עם צוואר ארוך כל כך, שהיא יכולה לאכול מהעץ שנטוע בעולמנו.

אם הקצרצרים ה"רגילים" של אפשטיין הם מעין פסוקי זן מודרניים למאה ה-21 – השיחות עם הילד מוסיפות להם ממד של תום, קסם וטוב לב, הגורם לנו לחשוב על איך שאנחנו מתקלקלים אחרי הגיל הזה והופכים לכל כך רקובים וחמוצים; איך כל היופי הזה מתמסמס אל תוך תודעה בוגרת רדופה, מסויטת ועצובה.

כל זה מתקתק להפליא, צ'יזי באופו קיצוני וגם, יש להודות, גימיקי להחריד.

הקובץ נחתם בסיפור ארוך יחסית, בין שני עמודים, על ילדה גאונית שמבינה שבמקום לכבות את הטלוויזיה – עדיף לכבות את אבא, שיסתום כבר.

"אם אני הייתי אלוהים, הייתי עושה לכל אדם ירח משלו. הייתי עושה אותם קטנים-קטנים. ואז היה אפשר להכניס אותם לכיס. ולשים בשמים רק לפני שנרדמים".

בחדר הילדים, כמו סיפור לפני השינה, עד שנעצמות העיניים.

ברור. במיוחד אם אפשטיין יואיל בטובו לחזור לעולם המבוגרים.

כל החוכמה הילדית הזאת זקוקה לסביבה פורייה ומאפשרת, יד בוגרת שיודעת לכוון את השיחה למקום המחשבתי הבא. וזה אולי המסר של "דמיון" – כדי שיהיה לכם ילד בן חמש כמו של אלכס אפשטיין, אתם צריכים להיות הורים כמו אלכס אפשטיין. בבקשה תהיו כאלה, או לפחות תנסו. בתקופה שבה אנחנו כה זקוקים לכל סוג של מזון נחמה רוחני – הקצרצרים האלה שלו עושים בדיוק את העבודה.