ז'ורז'ינה, המכונה זי, היא סוחרת סמים קלים מוויצ'יטה, קנזס ויש לה אביר – אמיתי לגמרי, ממש כמו בימי הביניים. קוראים לו ג'נטרי והם הכירו כשזי עברה פיזיותרפיה ממושכת אחרי שהתרסקה עם ההארלי של האקס שלה. אביה של זי מת בכלא מזמן ואילו אחותה, לה-ריין, שהועסקה כמתנדבת באותו מוסד, נעלמת באירוע בריחה מסמר שיער של כלואים ניאו-נאצים, ואולי אף הייתה מעורבת בו. עכשיו זי צריכה לטפל לבד באמה האגרנית הכפייתית, שגם סובלת מעודף משקל מסכן חיים, ובאחיינה בן החמש. ברור שהיא זקוקה לאביר.

הנערה ואביר המילה/ טרי ברוקס

קליל, קצבי ומהנה ביותר.

בהתחלה זי חושבת שג'נטרי הוא קצת, איך לומר, סטוקר, אך במצבה הנוכחי היא זקוקה לכל עזרה שתוכל לקבל. ג'נטרי, מצידו, נמצא על הרצף האוטיסטי ובמוחו נשמעים קולות משונים, שהרועם בהם שייך למכשפה הפוקדת עליו לשמור על הנסיכה האדמונית עתירת הנוכחות – להלן זי. תחילה הוא אוחז בכף ידה בעדינות, ובכל פעם שהיא מנסה להתקרב אליו – כי ככה היא רגילה להתנהג עם גברים – הוא מסמיק ונרתע. איזה סיפור אהבה מקסים.

משפחת הוויט-טראש שממנה בא ג'נטרי ניצלה ודחתה אותו, אז הוא מוצא נחמה במשפחה אומנת טובה. אם הבית, שרלין, אספה לחיקה עוד ילדים כמוהו, שאחד מהם היה לחברו הטוב ביותר, שותף לקרבות אבירים ידידותיים. אחרי שלה-ריין נעלמת, זי מאבדת את עבודת המלצרות שלה ונזרקת מדירתה, כך שגם היא מוצאת כעת מפלט בקן החמים הזה. אחרי שתנוח, תצא עם האביר שלה בעקבות אחותה, לעלילת גבורה הרואית שמספקת לסיפור עטיפה מהודקת של מותחן עשוי היטב.

אחד הקולות האחרים בראשו של ג'נטרי שייך לסר גאווין, האביר הבלתי נמנע, שלפעמים זה מרגיש שאם רק יופיע בעוד סיפור אחד – נצרח ונפרוש מקריאה לנצח.

הדוד אלבה, הילבילי רד-נק קלאסי, שליבו נמצא במקום הנכון ומקבל החלטות באופן הבא: הוא מניח את ספר הברית החדשה על מדף, דוחף אותו קלות כך שהספר נופל פתוח על הרצפה, ואז מרים אותו ופועל לפי הפסוק הראשון בעמוד שנפתח.

"מי שאין לו בעולם מישהו שחשוב לו עד כדי כך שיעשה בשבילו משהו מטורף לגמרי, הוא בטח מרגיש חלול מבפנים".

שבת של קרבות אבירים לפי כל כללי הטקס ביער בן שמן.

ברור. ברין גרינווד רק הולכת ומשתבחת מספר לספר.

נוח לפטור את עניין זי וג'נטרי, האביר והגבירה, כגימיק חביב שמניע ספר נעים לקריאה. אבל האם באמת כל-כך מוזר להתנהג כך במאה ה-21? איזה מן פרצוף יש לנו, אם פשוט לעשות את הדבר הנכון ולהיות שם בשביל מישהו אחר - נראה לנו הכי מיושן ומגוחך? "השבועה הנמהרת שלנו" גורם לנו לחשוב על הציניות, הריחוק והניתוק שבהם אנו חיים – וזה עוד לפני הקורונה, וזה כל כך עצוב.