יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: נעמה קנטורוביץ'
היא בכלל לא התכוונה לכתוב ספר, כותבת בזמן שהילדים לא מטפסים עליה, מקבלת רעיונות בעיקר בזמן נהיגה וזוכרת בדיוק איזה בושות עשתה בפגישה עם מרגרט אטווד. אביגיל קנטורוביץ' ("ארץ עיר ילדה") עונה לשאלון האישי
"עפיפונים" לרומן גארי. לא הייתי יכולה לכתוב אותו גם לו רציתי (והייתי ממש רוצה!) כי הוא שופע חמלה, אהבת אדם ואסתטיקה בכמויות שאף אדם נורמטיבי אינו מסוגל להן.
אף לא אחד. לא התכוונתי כלל לכתוב ספר והיה לי נוח מאוד מאחורי הקלעים של התעשייה הזו, אבל כשהרעיון נשתל במוחי – הוא יושם עד תום בעקביות מפתיעה.
"שלושה בסירה אחת", כדי שתמיד תהיה איתי חבורה של אנשים בעלי חוש הומור.
אני אפילו בבית קפה לא נהנית לשבת לבד, אז האי הזה צריך להיות במקום הומה אדם, אחרת אני לא נוסעת. מרכז תל אביב זו אופציה טובה. רצוי מקום שמגיש עוגות שוקולד מוצלחות.
אני, לטוב ולרע, לא תקועה אף פעם כמעט. כמו שאמר פעם יהונתן גפן: אני יושבת לעבוד, ואם המוזה רוצה – שתצטרף. אני עובדת עם יעדים מוגדרים של מילים ובסוף הזמן המוקצב המילים יהיו על הדף. לעתים הן יהיו מביכות ויימחקו למחרת, אבל הן ייכתבו.
50 שקל נשמע לי כמו מחיר הוגן לכל המעורבים.
לא אופתע. זה פשוט יהיה דור נוסף של אנשים במשפחתנו שמתפרנסים ממילים.
כתיבה בזמן ארוחה טובה.
פיזית אני כותבת בכל שעה שבה הילדים שלי לא מטפסים עליי. אני כותבת בעיקר בחדר העבודה שלי, מול מחשב נייח, אבל האמת שאני מסוגלת כנראה לכתוב בכל מקום ובכל זמן. מנטלית אני כותבת בזמן נהיגה: כשאני נוהגת יש לי תובנות, משפטים ולפעמים פסקאות שלמות שמשמשות אותי אחר כך. אחרים מוצאים השראה במקלחת, אני נעזרת בכבישי ישראל. מכיוון שאי אפשר לכתוב בזמן נהיגה (או לפחות אין בכוונתי לבדוק את האפשרות על בשרי) - אני בדרך כלל מתקשרת לבעלי בדיבורית ומכריחה אותו לכתוב בשבילי בזמן שאני מדברת. זה טוב לספרות, פחות טוב לחיי הנישואים שלי.
לא. אני אוהבת לאכול באופן סדיר ואלרגית לחיים עצמם. חמש דקות על האי ואני במיון המקומי (יש שם ודאי אוכל על בסיס סדיר, אבל לא מהסוג שאני מוכנה לאכול).
נדמה לי ש"האנטומיה של גריי" כבר עשו מיוזיקל בית חולים, אבל למה לא.
אני לא חושבת שאי פעם התאהבתי בדמות ספרותית. עם כל חיבתי לספרים – ויש, בלי עין הרע – הדמויות נשארות בעולמן ואני נשארת בעולמי, בסופו של יום.
לשנות העשרים, העשור האופנתי המופלא ביותר שידע המין האנושי. העמיסו עליי פאייטים, נוצות ושוונצים ותנו לי לזהור כמו פלאפרית בשמי ניו יורק.
מרגרט אטווד, ולו כדי לתקן את הרושם המביך שעשיתי עליה בפגישתנו הקודמת (שבה לרלרתי משהו נרגש אגב שהזלתי ריר על היד שלה). אם כי יש סיכוי לא רע שהמפגש הבא יראה בערך אותו דבר.
זו תחרות צמודה מאוד בין מרגרט אטווד לברברה קינגסולבר.
בעיניי השאלה היא לא על מה אלא איך, ואני חושבת שמעט מדי סופרים משתמשים בהומור כדי לדבר על כאב.
טריסטן אגולף, זצ"ל, שיצירת המופת שלו "אדון החצר" לגמרי מבהירה למה התאבד, אבל הסיבות אינן הופכות את האובדן לצורב פחות.
אני מתפתה להגיד התקף חרדה, אבל האמת שאם יצא לי אי פעם ספר נוסף אני מתכוונת להיות תחת השפעת ואליום במשך כחצי שנה, אם לא יותר.
אדריכלות או קונדיטוריה.
כשלוש שעות. יש לי הפרעת קשב וריכוז, אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות משהו – כל דבר שהוא – יותר מפרק הזמן הזה.
אני עושה פילאטיס, בדרכי הייחודית. כשכולן יושבות כמו בנות ים, אני יושבת כמו מלפפון ים. המורה לפילאטיס הייתה מאוד מודאגת מכך שהצוואר שלי נוטה לימין עד שהסברתי לה שזה כי אני כל הזמן מנסה לראות את השעון של הסטודיו, והשעון ההוא, לעניות דעתי, נמצא שם בעיקר כדי שאפשר יהיה להכריז ביעילות על שעת המוות של המתעמלות. אבל אני הולכת פעמיים בשבוע, בלי ויתורים, כנדונה למוות ואני נחושה בדעתי להצליח פעם לנשום דרך המרכז בזמן שאני מעגלת את הגב ועושה פלקס באצבעות הרגליים.
בספרות אני מאוד סלקטיבית ולא מוכנה לשום בזבוז. אם עד השליש ספר לא מצליח לשמח אותי באופן כזה או אחר – הוא ננטש בלי שום אשמה. את בזבוז הזמן אני משאירה לקולנוע, טלוויזיה ומוזיקה – שם אני מגלה נטיות מדאיגות של זבלנית צמרת.
לא, אבל אני מוכנה לכבד אתכם בתמונה מקסימה שבת השמונה שלי, שהיא צלמת מחוננת, צילמה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה