יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: לילך מדר
מפנטזת על טירה פרטית במרכז גן מאיר, משתחררת ממחסומי כתיבה באמצעות הלקאה עצמית ושיחת מוטיבציה, מקבלת השראה מאנשים בבתי קפה וחולמת להיות ברמנית. רינת שניידובר ("ממלאת מקום") עונה לשאלון האישי
את רובם המוחלט של הספרים הטובים לא אני כתבתי. גם את הספרים הגרועים לא. אבל אם סרוונטס לא היה תופס לי, הייתי שמחה לכתוב את דון קיחוטה.
המון. עד היום, רוב ההזרעות שלי לא נבטו. מצד שני, אלא אם אמות בקרוב מאוד, עדיין מוקדם לדעת אם בעתיד לא אשלים את הספרים שלא נולדו או שאשתיל אברים חיוניים שלהם בספרים אחרים שלי, שכן יזכו להיוולד.
אני חושבת שאת "המטאמורפוזות" של אובידיוס. או, כמובן, את התנ"ך.
בלב תל אביב. בפנטזיה שלי, יש לי טירה בדיוק בלב גן מאיר, שהוא הגן הפרטי שלי ואסור לאף אחד להיכנס אליו, בעיקר לא לילדים.
זה תלוי באיזה שלב בחיים אני נמצאת. אם אני לא כותבת שום דבר כרגע, הכי טוב להתנתק מהכתיבה ולצאת להרפתקאות עד ששוב יבוא הצורך לספר סיפור. אבל אם אני כבר עובדת על משהו מוגדר ולא מצליחה להתקדם, אז משמעת עצמית, הלקאות, שיחות מוטיבציה עם עצמי ובעיקר ישיבה מול המחשב עד שדומעות העיניים, עם הפסקות עישון ואלכוהול.
אין לי מושג.
בדיוק בשביל שלא אצטרך לענות לעצמי ולאחרים על שאלות כאלו, אין לי ילדים.
כשאני בשוונג כתיבה, כתיבה. כשלא, ארוחה טובה.
כשאני בשוונג כתיבה, כתיבה. כשלא, סקס נפלא.
זה משתנה. אם פעם קיבלתי השראה משיחות של/ עם אנשים בבתי קפה, היום אני כותבת דווקא במשרד שלי או בבית. באשר לשעות, כשאני בעיצומה של עבודה על יצירה, כל שעה מתאימה לי. ובתקופות שבהן המוזה מתבצרת באולימפוס, כל שעה משעות היום תהיה פסולה בעיניי בשביל לעסוק בפעילות המאוסה הזאת.
בטח! אני מתה על יציאות מאזור הנוחות ואוהבת לאתגר את הגבולות המוסריים שלי, להיווכח בכל פעם מחדש שאני לא טובה יותר מאחרים. מה גם שמבחינתי, כל חוויה חדשה היא חומר גלם לכתיבה והכסף קונה זמן פנוי ומרחב ליצור, לא ככה?
פחות. אבל שוב, תלוי בפרויקט. אם זה משהו ממש קאמפי ומלא הומור, אז יאללה.
2004. זו השנה שבה הכרתי את בת הזוג שלי, רויטל, ובמשך חודשים ואפילו שנים אחרי זה היינו שיכורות מאהבה (ומאלכוהול).
בסבתא שלי (כי היא גרה בקליפורניה ואני מתגעגעת אליה מאוד).
זו שאלה שאין לי שום מנדט או יכולת לענות עליה (לא קראתי את כל הספרים), אבל אני חושבת שטוני מוריסון גדולה.
עכשיו יצא לאור הספר השני שלי והתחושה נעה בין אופוריה לחרדה לניסיון מוצלח יותר או פחות לשקוע בדברים אחרים, כי כמה כבר אפשר להתעסק בזה.
החלום הנוכחי שלי הוא להפוך לברמנית, אם כי למען האמת, יש לי עוד שלושה מקצועות נוסף על "סופרת": אני צלמת (כיום צלמת פורנזית במכון לרפואה משפטית), מתרגמת ספרותית (תרגמתי למעלה מעשרים ספרים מספרדית לעברית) ואמנית חזותית (יש מאחוריי לא מעט תערוכות בארץ ובעולם).
ברגעים של כתיבה שוטפת אני לא סופרת את השעות. יודעת רק שלפעמים מתיישבת ביום וקמה בלילה או להפך.
אני רוכבת כל יום על אופניים מביתי במרכז תל אביב לעבודה שלי באבו כביר וחזרה. וגרה בקומה שלישית בלי מעלית עם כלבה שצריך להוציא שלוש פעמים ביום. זה מספיק, אני חושבת.
אני לא מאמינה בדבר הזה שנקרא "לבזבז את הזמן".
כן.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
