יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אבי קדמי
מכניס לספרים שסיים לכתוב את כל הספרים שלא סיים לכתוב, מסוגל לכתוב שלושה ימים ברציפות, חולם לשבת מול ערוץ החיים הטובים עם ערימת גרעינים שחורים וכשהוא תקוע בכתיבה הוא פשוט לא כותב.
״הפסנתרנית״ מאת אלפרידה ילינק כ-מו-בן! איך איך איך לא כתבתי אותו בעצמי, את מעלליה של אריקה קוהוט ואמה המטורללת שרק רוצה את טובתה, שלא נדע מצרות ומטובות כאלה. ספר מושלם מכל הבחינות, אקספרסיבי עד העצם, סקסי ברמות שאין לתאר, נושם את כל האוויר הרע של אוסטריה ופולט את תובנותיה המופלאות של ילינק. אבל לא אני כתבתי אותו וזה ממש, אבל ממש, מעצבן אותי!
את כל הספרים שלא סיימתי לכתוב הכנסתי לספרים שסיימתי לכתוב. כי ספרים ומילים ומעללים הם כמו שיירי האוכל של אתמול – תמיד אפשר לעשות מהם פשטידה נהדרת!
״בעקבות הזמן האבוד״. כי את פרוסט אפשר לקרוא שלוש פעמים וגם עשרים פעמים. כמו תרופה, כמו סיגריה טובה, כמו מכתב של חבר מארץ רחוקה.
סיציליה?
כשאין לי מה לומר אני לא כותב. וכשיש לי מה לומר אני כותב. אני לא יושב לכתוב כל יום, אלא רק כשהמילים ממש מתווכחות בעצמותי. אינני סופר-חוקר או סופר-חרוץ, אני עצלן מועד שרוב הזמן בוהה בשמים ובגן שלי.
לפחות כמו כרטיס להופעה.
אין לי ילדים, אלא כלבים. ארבעה. והם כבר לא יהיו סופרים, לפחות לא בגלגול הזה. אבל אם הילד שלי היה יוצא סופר, הייתי שולח אותו קודם לקרוא. והרבה.
ארוחה טובה.
סקס טוב. זה ברור, לא?
11:00 עד 16:00. בסטודיו שלי, מול תמונות המתים שלי. כי מי אני בלי המתים שלי?
גם וגם. כי קמפיין טוב יכול להיות יצירת אמנות. למרות שרוב הפרסומאים שוכחים את זה לפעמים.
סופרקליפרג׳ליסטיאקספיאלידושי. כן?
1986. אפריל. כשהכרתי את בן זוגי לראשונה. בגן העצמאות בתל אביב. אבל מיד לחזור להיום.
את הסופרת אלפרידה ילינק.
מי אני שאחליט?
על המוות. כי לכתוב על המוות זה לכתוב על געגועים, על נחמה ועל תקוה אפילו. אבל לך תתווכח עם בני תמותה.
אני יודע שזמני קצר וקצוב כמו עיתון ״לאישה״ ושכדאי לי ליהנות מכל רגע. אבל לא תמיד מצליח.
ברוכשם יש לי מקצוע. התחלתי לכתוב בגיל מאוחר יחסית ופרסמתי את ספרי הראשון בגיל 38.
שלושה ימים. זה קורה תמיד בעריכות האחרונות, עוד לפני שאני שולח את כתב היד לקריאה בבתי הוצאה לאור.
מאמנת. פעם בשבוע. שקורעת לי את הצורה. כי אני שונא לזוז, וחלומי הרטוב הוא לשבת מול ערוץ החיים הטובים עם ערימה של גרעינים שחורים קלויים.
אין כאלה. הם מתעופפים ישר דרך החלון. ישר!
מצורף.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
.jpg)
