יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
.jpg)
צילום: סמדר כפרי
כשעולה בה אי-שקט במהלך הכתיבה היא קמה וניגשת למקרר. היא קוראת אך ורק ספרים דיגיטליים מטעמי איכות הסביבה. העלילות הכי שוות מופיעות אצלה בעיקר במקלחת והיא מצטערת רק על שפגאט אחד מיותר. עדנה שמש ("לכי, רצפי את הים") עונה לשאלון האישי
'סטונר' לג'ון ויליאמס, הספר שקראתי כמה פעמים ועדיין לא הצלחתי לעמוד על טיב קסמו.
אף אחד.
אם מוכרחים אי בודד, אז את האייפד שלי. הוא מתחפש לספר אחד אבל יש בו מאה.
אני לא חולמת על אי בודד, כי כמה זמן אפשר להיות לבד, ואפילו לרובינזון קרוזו היה את ששת. אבל אם לזמן קצר – אז האי איסקייה מול חופי נאפולי והאי מלטה שמדרום לסיציליה.
עוד לא נתקעתי ממש בכתיבה, לשמחתי. אבל הריכוז שבו אני כותבת והרגשות הקשים לעתים העולים במהלך הכתיבה, צורכים הרבה אנרגיה. לכן כשעולה בי אי-שקט מול המחשב אני קמה והולכת למקרר. עם בטן מלאה אפשר לחזור למקלדת.
מחירו של ספר הוא פונקציה של הרבה דברים, בעיקר של יחסי הכוחות המעוותים כיום בין הסופר, ההוצאה לאור, ההפצה והרשתות הגדולות. זו מערכת יחסים של כיפוף זרועות; שרשרת מזון שבה הסופרות והסופרים הם האחרונים. אם יחסי הכוחות האלה ישתנו אי פעם ויהיו הוגנים ובריאים יותר, נדמה לי שגם מחיר הספרים ישקף את השינוי ויהיה הוגן יותר. נ.ב. למרות היעדרה המוחלט של 'הסנפה' של ספר שאך יצא מהדפוס - אני קוראת ספרים רק בגרסאות הדיגיטליות שלהם. זה הרבה יותר מוסרי סביבתית, מדלג על קמעונאֵי האמצע, ומחירם נמוך ממחירו של ספר מודפס.
שולחת לה את ברכת הדרך ופותחת לה תכנית חיסכון היסטרית לימים גשומים. אולי אוסיף גם קורס בפיצוח האלגוריתם של אמזון-ספרים להעלאת הפופולריות של ספר באתר שלהם.
אכילה מבוקרת מול צג המחשב.
ברור!
אני כותבת הכי טוב בהליכה מהירה בחוץ לקראת ערב, או תחת זרם המים במקלחת - שני מקומות שבהם אי אפשר להחזיק מקלדת. זו שעה יפה למוח שמעבד בי את מהלכי הסיפור, מטמיע בתוכי קווי עלילה חדשים, מראה לי את הסיפור בתמונות, כמו בסרט, ואז צועקים לי מבחוץ שאני גומרת את כל המים החמים.
מבחינתי בטח בא בחשבון. השאלה היא אם בא בחשבון מבחינתם. אני אוהבת to play it safe.
כן. אם כריסטינה אגילרה שרה.
עם הית'קליף מ'אנקת גבהים' לאמילי ברונטה.
הייתי חוזרת אל הילדה הקטנה האבודה שהייתי יותר משנה אחת, מחבקת אותה בחיקי ואומרת לה שהכול יהיה בסדר.
אנגלה מרקל. יש לי דיבור ארוך איתה, בשם האם ובשם האב. זה ייקח יותר משעה.
אין לי מושג. אני קוראת הרבה, כל חיי, ובכל זאת בשנים האחרונות אני חשה מבוכה ופקפוק בכל פעם שמכריזים בשטוקהולם על זוכת (או זוכה) פרס נובל לספרות ואני לא מכירה לא את שם הסופרת הזוכה, ולא את יצירתה. איך זה יכול להיות? עובדה. במחשבה שנייה, מה זה חי? שייקספיר חי.
כבר כתבו על הכול. אולי עוד לא כתבו על הנושא של ספרי השישי, עכשיו בכתובים.
לא הפסדנו את נאווה סמל כסופרת, אבל הפסדנו ספר מצוין שלה - 'ראש עקום'. הוא עבר אל המדף האחורי בשקט יחסי והיה ראוי לתשומת לב גדולה יותר.
סלח לי על הקלישאה, אבל כשיוצא לי ספר חדש אני ממש כמו אחרי לידה – מלאה בהורמונים, מוכנה להרוג בשביל הילד ועוד מדממת פה ושם. ולְמה שבא אחר כך בקושי אפשר לקרוא "חופשת" לידה.
צילום! לימודי צילום יסודיים ומעמיקים. אני עוד אעשה את זה.
כשאני כותבת הזמן חולף בפאזה חלומית ומוזרה שאין לה דבר עם השעון. פעם התיישבתי מול המחשב אחרי הצהריים ופתאום היה ארבע בבוקר והציפורים בחוץ התחילו לצייץ.
הליכות מהירות, טיפוס במדרגות, פילאטיס. יש לי ברזומה אפילו שפאגאט אחד מיותר (ומטופש) שקרע לי שריר ברגל, ועוד לא ממש החלמתי ממנו.
אני כבר מזמן לא מאפשרת את זה. אין לכך שום הצדקה. סעיף 2 במגילת זכויות הקורא/ת התלויה בספרייה בעירי אומרת בפירוש ש"מותר ורצוי להניח מהיד כל ספר שאינו מעניין."
הה, כבר אחת אחר חצות. בדיוק נגמרה לי הסוללה בנייד.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
