היא נטשה רומן אחד ושלושה ספרי ילדים באמצע הכתיבה, מאמינה בריטלין ופילאטיס, חולמת על האיים המלדיביים ומודה שהחל משעות אחר הצהריים השכל שלה פשוט נמס. הדס ליבוביץ ("דלת מול דלת") עונה לשאלון האישי
הפעם הראשונה שממש הרגשתי קנאה צורבת על מילים ושורות שלא אני כתבתי היתה כשקראתי את ׳תולדות האהבה׳ של ניקול קראוס. במחשבה לאחור, יכול להיות שבזכותה התחלתי לקחת את מלאכת הכתיבה יותר ברצינות.
רומן אחד ושלושה ספרי ילדים (גם פרסמתי רומן אחד ושלושה ספרי ילדים - מה זה אומר?)
'החוחית' של דונה טארט. כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני ח י י ב ת לקרוא אותו, אבל כנראה שאצטרך אי בודד כדי לגבור על 838 העמודים שלו. הוא אצלי פה בבית, מחכה לי.
האיים המלדיביים קוסמים לי, יש שם איזה אלף, בטח אמצא לי אחד.
הליכה בים עוזרת כמעט כמו ריטלין. וריטלין כמובן. מה לא עוזר? החיים. הכל לא עוזר לי לכתוב, צריכה ממש לאסוף את עצמי כדי שזה כן יקרה.
בסביבות 60 שקל נשמע לי כמו סכום מכבד ולא מכביד.
אשמח מאוד. אבא שלו/שלה פחות.
ארוחה טובה כמובן.
כותבת רק בשעות הבוקר. משעות אחר הצהריים בואך לילה - נגמר לי השכל, נמס, איננו עוד.
לא.
לא רואה את זה קורה. יהיה מוזר מאוד, אבל זורמת.
וואו.. עבור.
הייתי מקפצת בין אוקטובר 2000, ינואר 2003 וספטמבר 2009 לרגע היציאה לעולם של כל אחד ואחת משלושת ילדיי. המבט הראשון, המפגש הזה בין העיניים שלהם לשלי היה בעיני הרגע הכי יפה וטהור בעולם כולו. הייתי חוזרת לשם, אבל רק לכמה רגעים, לא הכל מהתחלה.
סטינג. כלומר, פגשתי אותו בהופעה לפני שנתיים באמסטרדם, אני ועוד 10,000 מחבריי הקרובים היינו שם, ועדיין אשמח לפגוש אותו לשיחה אחד על אחד. אליל.
איך אחד? אין דבר כזה.
נדמה שכולם כתבו כבר על הכל. מצד שני, כשהתחלתי לכתוב את 'דלת מול דלת' היה נדמה לי שנכתבו מיליון ספרים על אימהות, על נשים, על החיים, וחברה חכמה אמרה לי אז באחת השיחות – נו, ועל אהבה לא כתבו? עדיין כותבים. אבל אף אחד עוד לא כתב כמוך.
חרדה טהורה, כזו שמלווה בדפיקות לב (לא מהסוג הכיפי), קוצר נשימה ועוד מנעמי חיים. למעשה, כשיוצא לי ספר חדש יש לי רצון עז להחזיר אותו פנימה אלי ולשכוח מכל הסיפור שפעם, רק לא מזמן, היה כל עולמי.
מצחיק, כשהייתי בת עשרים וקצת ונדרשתי להחליט מה ללמוד - בחרתי בספרות עברית. מהר מאוד, כבר תוך כדי הלימודים, התגלגלתי בשוק העבודה למחוזות אחרים לגמרי של שיווק ופרסום, הלכתי לאיבוד שם במשך 15 שנה ורק כשבגרתי והחכמתי - הבנתי את מה שידעתי כל כך מזמן. אז זו תשובה בהיפוך.
הפרעת קשב מפריעה מאוד לישיבה של כתיבה רצופה, אבל עם כדור קטן וטוב (ריטלין! רק ריטלין) יכולה לסגור 5 שעות ועוד קצת.
פילאטיס (מאז שאני מקטלגת את ההליכות בים לנשימה ולנשמה במקום למטרת כושר גופני - אני הולכת הרבה יותר).
אני לא מצליחה לצלוח ספר שלא באמת מעניין אותי ורק מבזבז לי את הזמן. הוא יונח אחר כבוד חזרה על השידה, משם יעבור למדף, שם ישכון לבטח לעולמי עולמים.
כן.