יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
רץ מרתונים שלמים, חושב שאין מספיק ספרים שווים דווקא על כלכלה, מאמין שהמדינה צריכה לסבסד ספרות ודוגל בגישת "אכול ושתה כי מחר נמות". יוני ויצמן ("דוהרים במקום") משיב לשאלון האישי
אני פטריוט ישראלי גדול, ובאופן ישיר מתחבר בצורה מידית ליצירות המקומיות. הרחובות המוכרים, העסקים והחנויות, הצבעים והריחות, הדילמות והקשיים של הגיבורים. הכל מרגיש יותר טוב, נכון ואמיתי. “עשו” של מאיר שלו, “המאהב” של א.ב. יהושע, “ארבעה בתים וגעגוע” של אשכול נבו, “צינורות” של אתגר קרת, ועוד רבים אחרים, כי אי אפשר באמת לדרג את האהוב ביותר.
מיד עם תום השירות הצבאי טסתי לארצות הברית והתגוררתי בניו יורק. עבדתי בלילות בבר בקצה של הווסט וילג' ובימים החלטתי שאני מנסה את כוחי בכתיבה. אני זוכר שעות של ישיבות כיפיות בבתי קפה בעיר, או בסנטרל פארק, משרבט על מחברות נייר סיפור אהבה דמיוני בין מורה לתלמיד. את המחברות שלחתי לבסוף לחברי הטוב יאיר גרוזמן, שבאותה תקופה עבד בארץ במשרת סטודנט כקצרן בבתי משפט, והקליד לי את הטקסט לקובץ וורד. כשחזרתי לארץ החלטתי שלמרות כל המאמץ, הספר פשוט לא מעניין דיו. מאז לא פתחתי אותו – דווקא יהיה מסקרן להציץ בו כעת.
"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול – גם ספר שאפשר לקרוא אינספור פעמים, וגם תזכורת לכך שאין מה למהר לרדת מהאי הבודד.
את ספרי הראשון, "כל הימים נולדו שווים" כתבתי על אי בתאילנד. אמנם הוא לא היה בודד, אבל ללא ספק הייתי חוזר אליו או לכל אחד מהאיים השכנים באזור שם. במשך 3 חודשים ניהלתי שגרת כתיבה בה ישבתי מבוקר עד ערב מול הים הכחול והשקיעות עוצרות הנשימה, והרגשתי כמו האיש הכי בר מזל בפלנטה.
החלום שלי לראות פעם אחת איך הסופרים הגדולים באמת מתנהלים כשהם כותבים, זבוב קטן על קיר ביתם. אני תמיד מדמיין איך המילים שלהם שוטפות את הדפים, ונעמדות כמו חיילים בצורה מתוחה ומושלמת בדרך לטקסט עילאי. אצבעותיהם חורכות את המקלדת ועשן מיתמר מעלה. צלילי ההקלדה המהירים פוצחים בקונצרט גדול של יצירה. אצלי כל דף הוא מלחמה. אחרי סבב תיקונים שלישי ורביעי, גם בפעם החמישית אני מופתע מכמה המצב עדיין גרוע. בדרך כלל פשוט אכריח את עצמי להתקדם הלאה, תוך כדי נחמה שבטח נצליח לסדר את המצב בהמשך.
אנחנו נמצאים בתקופת זמן על ציר ההיסטוריה בה המודלים הכלכליים הישנים כבר לא רלוונטיים לנוכח השינוי בהעדפות של הציבור, ואי הוודאות לגבי שוק הספרים גדולה. מעט מאוד אנשים מוכנים היום לשלם מחיר מלא של כ-100 שקלים לספר, שיאפשר גם לשאר שרשרת היצרנים (עורכים, מגיהים, מעצבים, משווקים, מפיצים ועוד) את האפשרות להתפרנס. לצערי, אם נאפשר לחוקי הכלכלה לקבוע את גורל המחירים כך גם יאבד עם הזמן אפיק תרבותי שערכו החברתי לא יסולא בפז. זה בדיוק המקום בו המדינה צריכה להתערב, לתקצב ולסבסד בדיוק כפי שהיא עושה במקומות אחרים.
אהיה מופתע שהמקצוע הזה עדיין קיים.
אני בגישת אכול ושתה כי מחר נמות.
לא נראה לי שיש על זה מחקרים, אבל אני די בטוח שסקס טוב תורם לכתיבה.
בחופשה/ טיול, רחוק ומנותק מהיומיום.
ממש לא. אני בקושי מסתדר עם עניין הנוכחות בפייסבוק.
מוזיקה היא פסקול החיים שלנו. אם אפשר לשלב גם את הכתיבה שלי, בכלל - פעמים כי טוב.
1967. הייתי לוחש על אוזנו של לוי אשכול שיש לו שנתיים עד שיחטוף התקף לב, ושיזדרז לנצל את ההזדמנות והאופוריה הכללית במדינה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינאיים לפני שהוא דן אותנו לשנים ארוכות של סבל משותף.
ברק אובמה. שיסביר לי מה צריך להיעשות כדי שנצליח לייצר מנגנוני שלטון שלא יטרפדו גם את האדם הראוי ביותר, כפי שהתרחש בקדנציות שלו.
"אינני יכול לומר מה אהיה מחר; כל יום הוא יום חדש, וכל יום אני נולד מחדש". היכולת החוזרת של פול אוסטר לייצר רומנים מורכבים ומרתקים היא פנומנאלית. ממש כאילו הוא באמת נולד כל יום מחדש.
את הקריירה המקצועית שלי התחלתי ככתב כלכלי בעיתון מעריב, שם הבחנתי לראשונה כי פערי הידע בין מרבית הציבור לקובעי המדיניות הוא בלתי נתפס. לשמחתי, בשנים האחרונות הכתיבה בתחומי הכלכלה הולכת ותופסת תאוצה, אך עדיין חסרים ספרים שבאמת מצליחים להנגיש את העולם הזה לרוב הציבור, ספרים שיהוו מורה נבוכים למטריקס שמתנהל מעל לראשם. מרבית האנשים רק שומעים מילים כמו פנסיה, ריבית או אינפלציה ומקבלים אלרגיה. זה כל כך אבסורד, שלמרות שכלכלה, כסף והתנהלות פיננסית הם אחד המרכיבים הכי חשובים ביומיום של בני האדם, המדינה מעדיפה ללמד בבתי הספר 12 שנה תנ"ך. המציאות הזו מאפשרת לבעלי הון, גופים וחברות להמשיך ולשמר את אי השוויון במשק ומחייבת שינוי דחוף ומיידי.
ככל הנראה הכל ביחד. תחושת אופוריה על היכולת להגיע לאנשים, ועל ניפוץ תקרת הזכוכית של הוצאת כתב לאור. ומהצד השני חרדה מהביקורות ומהיקפי ההצלחה, ורצון שהמסר שלי יעבור כפי שהתכוונתי.
בצעירותי, הייתי בטוח שאעבוד בתחום הצמוד למילים כל חיי. לשמחתי, הקוסמוס זימן לי פניה ממסלול העיתונות והתקשורת, ושאב אותי אל עולם העסקים. עד כה יצא לי להיות בצמתי פעילות מעניינים ביותר, כמנכ"ל בקבוצת דלק נדל"ן, כיועץ במשרד האוצר, או כמנכ"ל סטארט אפ בסן פרנסיסקו. אבל למרות כל זאת – אם יכולתי להמשיך ולהתפרנס רק מכתיבה, הייתי ממיר את הכל בקריירה מונוגמית של סופר.
אין לי ספק שאם הייתי גדל היום במסגרות בתי הספר, היו מאבחנים אותי כבעל הפרעת קשב. אחרי שעה או שעתיים הקוצים בתחת לא נותנים לי מנוח ואני חייב לעשות איזה סיבוב התרעננות ארוך עד שאני מצליח להתיישב בשנית.
אני די בטוח שהמין האנושי איבד במרוצת השנים את ספר ההדרכה לתחזוקת האינסטרומנט החשוב ביותר שקיבלנו - הגוף האנושי. שם נרשם שחור על גבי לבן: להפעיל כמה פעמים ביום בכדי להעביר חיים בריאים ומאושרים. מאז הצבא אני מתאמן כמעט כל יום, רץ יום כן יום לא 10 ק"מ (ומדי פעם גם מרתונים מלאים) ופוקד את חדר הכושר ליד הבית שלי.
אני חייב להודות שאני אחד מזונחי הספרים הגדולים. אם תוך 50 עמודים לא נתפסתי כנראה שאעבור לספר הבא, תוך כדי תירוץ שאקרא את שניהם במקביל. מעבר לזאת, אני לא מתפלצן על אף ספר. במידה והוא סיקרן אותי מספיק כדי לדפדף לדף הבא, מבחינתי הוא הגשים את כל המטרות שלו.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה