יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: מיכה שמחון
כותב בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, מגיב בתחושת ריחוף כשספר חדש שלו יוצא לאור, לא מאמין באיים בודדים ואוהב ללוש את השפה כמו פלסטלינה. אלי אליהו ("איגרת אל הילדים") עונה לשאלון האישי
"המכתבים" של גוסטב פלובר.
ספר אחד. ספר פרוזה שהתחלתי לכתוב. זנחתי את זה בינתיים, כי אני נמשך כל הזמן אל השירה.
"כל מה שצריך לדעת כדי לשרוד על אי בודד", אני מקווה שיש ספר כזה.
מי אמר שאני חולם עליו? אני מעדיף להישאר פה.
לפעמים לקרוא שירה של אחרים זה עוזר, ולפעמים סתם לשבת מול המחשב ולנסות דברים. אבל יש רגעים שבהם אני מרגיש שהשפה כבדה מדי, כמו אבנים, ואז לא ייצא שום דבר מוצלח בכל מקרה. אני צריך להרגיש שהשפה רכה, כמו פלסטלינה.
50 שקלים.
...אז אני מקווה שהיא תהיה סופרת מעולה.
כתיבה. בשבילי אוכל זה רק בשביל להתקיים.
אני מקווה שלעולם לא אצטרך לבחור.
בדממה של שעות הלילה המאוחרות, כשהעולם פחות פעיל. תמיד בחדר העבודה מול המחשב.
לא, אין שום סיכוי.
אצטרך לפקח על התוצאה.
הייתי חוזר לשנות ה-90 ופוגש שוב את אבא שלי.
הבת שלי.
אליס מונרו.
אני לא חושב שיש נושא מסוים שלא כתבו עליו, הספרות היא נקודת מבט חדשה ומעניינת על אותם הנושאים שמלווים אותנו משחר האנושות.
אני מתרגש מעט, ובעיקר מרגיש מרחף, כלומר הופך מבולבל ומנותק מענייני היומיום.
משפטים או פסיכולוגיה.
לא הרבה. אני כותב שירה, אז זה בא והולך. אני חושב שיוצא שאני יושב מול המחשב שלוש שעות ברצף, משהו כזה.
עד לא מכבר שחיתי, אבל הפסקתי ואני מתקשה לחזור. התחלתי לעשות יוגה במקום, אני מקווה להתמיד.
אני קורא בעיקר שירה וספרי עיון, ומה שלא מרתק אותי נזנח מהר מאוד.
כן, לא יודע מה הטעם בזה, אבל למה לא?
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
