יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: אמיתי אלון
כרגע היא תקועה באמצע כתיבת ספר על בריאות הנפש; היא חושבת שהכתיבה דומה לרפואה, בהקשבה לקצב של הגוף; וממליצה לכולם להתחיל לכתוב. שירה בינצקי־אברבוך (הירח שבפנים) עונה בהרחבה לשאלון האישי
פיטר פן של ג׳יימס מתיו בארי. זה לא ספר ילדים עבורי. זה ספר עצוב על מבוגרים. למדתי אותו בתואר בחוג לספרות אנגלית באונ' ת"א, ומאז הוא לא עוזב אותי. בארי כתב סיפור על ילד שמסרב לגדול. תקראי אותו שוב בגיל חמישים, כמוני, ותראי שזה ספר על ונדי. על הילדה שכן בחרה לגדול. שהחליפה את חלון חדר הילדים בחלון של חדר משלה. שילדה ילדה משלה. שהזדקנה ונשארה מאחור כשפיטר בא לקחת את הבת שלה לארץ לעולם־לא. בסצנה ההיא, שבה ונדי המבוגרת יושבת בחדר ופיטר נכנס מהחלון ולא מזהה אותה כי היא כבר לא ילדה, בארי בעצם כותב על מה זה אומר להיות אישה. להיות זו שזוכרת. זו שנשארת. זו שמשלמת את המחיר של הגוף הסופי, של הזמן שעובר, של היכולת ללדת ולהפסיק ללדת, בזמן שבתרבות שלנו כולם רוצים להישאר ילדים. אני חושבת שכתבתי את הירח שבפנים כי באיזשהו אופן רציתי לכתוב את הצד של ונדי. לתת לה את הספר שלה. להגיד לה שהיא לא פספסה את ארץ לעולם־לא, היא בנתה ארץ אחרת, עמוקה יותר, שלפיטר אין אליה גישה. ארץ של נשים שזוכרות. ארץ של מי שיודעת לעוף לא כי היא בעזרת אבק פיות, אלא פנימה, לעומק. יש משפט אחד אצל בארי שאני סוחבת איתי כבר עשרים וחמש שנה: All children, except one, grow up. כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. בארי שם את האחד הזה במרכז הסיפור, אבל הוא חי בזכות כל השאר. בזכות הילדים שכן בחרו לגדול, להזדקן, להיות אנושיים. זה ספר עמוק על משמעות החיים שהדבר היחידי המובטח בהם הוא שהם חולפים.
שלושה־ארבעה ברצינות, ועוד כמה שנשארו בשורה אחת במחברת. הספר שאני הכי מתקשה איתו עכשיו הוא הספר שאני כותבת. הוא ספר על הגישה שלי לנפש. על דיכאון, חרדה, וכל מה שאנחנו רגילים לקרוא לו הפרעה או "מחלת נפש" ולשלוח לפסיכיאטר עם מרשם. אני יושבת עליו כבר תקופה ארוכה, ויש בו פרקים שלמים שכתובים יפה, ויש בו פרקים שאני יודעת בדיוק מה הם צריכים להגיד. אני לא מצליחה לסיים אותו. אני חושבת שזה כי הספר הזה דורש ממני משהו אחר. הירח שבפנים היה ספר על חוויה. הוא נכתב מתוך הגוף שלי, מתוך הקליניקה, מתוך נשים שאני מכירה. הספר על הנפש מבקש ממני לזוז קצת הצדה מהמקום הנוח. לדבר על משהו שהשיח עליו רווי בכאב, רווי בתרופות, רווי באנשים שניסו עשרה דברים ושום דבר לא עבד. כל פעם שאני מתיישבת לכתוב פרק חדש אני מרגישה את המשקל של מישהי שתקרא את זה בשלוש לפנות בוקר אחרי קושי משמעותי, ותרצה שאני אגיד לה משהו אמיתי. משהו שיחזיק מים. זה לא משתק אותי, אבל זה מאט אותי. אני כותבת אותו לאט כי הוא מבקש לאט. יש לי ספר ילדים שסיימתי לפני עשור ומעולם לא פרסמתי. הוא ישן במגירה כמו ילד שמחכה שיבואו לקרוא לו. כל פעם שאני פותחת את הקובץ אני מופתעת מחדש כמה אני אוהבת אותו, וכמה לא מצאתי בעצמי את הכוח להוציא אותו לאור. ויש את האחרים. הספרים שלא הגיעו רחוק. רעיון שכתבתי במחברת בלילה ובבוקר כבר לא זכרתי בדיוק למה התלהבתי ממנו. פתיחה של ספר ש"זה הספר שאני אמורה לכתוב". פרק ראשון שעמד שם חצי שנה וחיכה לפרק שני שלא בא. ספרים, כמו הריונות, יש שיוצאים לאור ויש שלא. הגוף יודע. הראש לא תמיד מסכים, אבל הגוף יודע. הדבר הכי חשוב בחיים, כמו גם בכתיבה זו הקשבה. ספר שלא יוצא הוא ספר שעדיין לא הגיע הזמן שלו, או שאני עדיין לא הגעתי לזמן שלי איתו. ספר הנפש יצא כשהוא יהיה מוכן. ספר הילדים יצא או לא יצא. אני סומכת על הקצב.
ספר תהילים. זה הספר היחיד שיכול ללוות אישה מול ים חיים שלמים. תהילים זה ספר שמכיל הכל. צעקה, תודה, רגעי חושך מוחלט, רגעי אור מסנוור. דוד המלך כותב במקום אחד "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" ובמקום אחר "הָרְקִיעַ מַגִּיד מַעֲשֵׂה יָדָיו". זה אותו אדם. זו אותה אישה שאני, באותו יום, באותה שעה אפילו. באי בודד, ספר טוב הוא ספר שאת יכולה לקרוא עשרים פעם והוא עדיין יחזיר לך משהו אחר. תהילים עושה לי את זה כבר שנים כשהעולם מסביבי משתנה לגמרי בין הקריאות. ויש עוד סיבה. תהילים הוא ספר שכתוב מתוך בדידות. דוד כתב חלק גדול ממנו כשהיה רועה לבד בהרים, כשהיה במנוסה מהמלך שאול, כשהיה במערות. הוא יודע מה זה אדם לבד מול אלוהים ומול הטבע. אם אני כבר נאלצת להפרד מאהוביי ולחיות על אי, אני רוצה ספר שהבדידות מובנת לו.
האי שלי הוא בים התיכון. עם עץ זית מעוקם שצומח מבין הסדקים, עם ים שצבעו משתנה בין כחול עמוק לכחול ירוק לפי איך שהאור נופל. אולי איזשהו אי קטן בין יוון לקפריסין שאף אחד לא יודע את שמו. או חוף מבודד באי יווני שאני לא בטוחה אם הוא קיים או שאני המצאתי אותו ברגע זה. או פשוט קצה של חוף בכרתים שאליו לא מגיעות סירות תיירים. אני צריכה ים שמרגיש קרוב. הים התיכון הוא הים של הסיפורים שלי. הוא הים של יונה הנביא ושל פיניקים שהפליגו ממנו עם זכוכית סגולה. הוא הים שאמא שלי גדלה לידו והוא הים שלידו גדלתי וגידלתי את הילדים שלי. אני רוצה שהאי יכיר אותי. שהמים מסביב יזכרו שאני מכאן. אני מאמינה שכל אישה שסובלת מתסמיני גיל המעבר זה מפני שהיא עזבה את האי שלה, וכל מה שהיא צריכה זה לחזור אל עצמה, וזה לא אומר להתבודד באי. אני מסבירה איך לעשות את זה בספר.
מה שלא עובד: לשבת מול המסך ולנסות. זה כמו לרדוף אחרי חתול. הוא מבין שאת רוצה אותו והוא בורח עוד יותר. מה שעובד: ללכת. אני יוצאת לטיול. ארוך, רגיל, בלי טלפון או אוזניות. בדרך כלל על שפת הים. הגוף זז, הראש מפסיק להחזיק חזק, והמילים מתחילות לבוא. הן באות לא בסדר. הן באות בחתיכות. משפט פתיחה של פרק, או דווקא המשפט האחרון, או דימוי שלא ידעתי שאני מחפשת. אני עוצרת באמצע השביל, מוציאה את הטלפון, ומקליטה אותן ככה, בקול, עם הנשימה כבדה מההליכה או עם הרעש של הים. כשאני חוזרת הביתה אני מתמללת ויש לי חצי פרק. מה שעובד עוד: לקרוא משהו טוב. לא בנושא של מה שאני כותבת. בכלל לא. אם אני תקועה בפרק על המוח, אני קוראת שיר של זלדה. אם אני תקועה בפרק על הורמונים, אני קוראת פסקה מאן לאמוט. הקריאה של כתיבה טובה מזכירה לי איך נשמעת המוזיקה של משפט שעובד. וברגע שאני שומעת אותה שוב, אני מסוגלת לחזור לטקסט שלי ולשמוע איפה היא נעדרת בו. מה שלא עובד: לשתות קפה. כשהמוח שלי תקוע, הוא לא מבקש עוד גירוי. הוא מבקש פחות. הוא מבקש אוכל, מים, שינה, שתיקה. הכתיבה הכי טובה שלי באה אחרי בוקר שבו ישנתי טוב, ואני עדיין בצום של הלילה, או שאכלתי משהו עם שומן ועם חלבון, ולא חטפתי שום מידע חדש לפני שהתיישבתי. כל מה שעמוס לי בראש מהבוקר נכנס לטקסט בלי רשות. אם אני כותבת אחרי שקראתי אימיילים ונכנסתי לרשתות, הטקסט יוצא מהיר ושטוח. אם אני כותבת אחרי שעה של שתיקה, הוא יוצא בקצב שלי. מה שעובד הכי הרבה: לתת לזה זמן. לפעמים אני תקועה בפרק לא כי אני לא יודעת מה להגיד, אלא כי הפרק עוד לא בשל. הוא צריך עוד שבועיים בתוכי. צריך עוד שיחה אחת עם מטופלת שתבהיר לי את הזווית. צריך עוד חלום אחד. צריך שהזמן יעבוד עליו. אני מקבלת. אני סוגרת את הקובץ, הולכת לטפל בקליניקה, חוזרת בערב לבית, מבשלת, נושמת. ויום אחד, בלי שביקשתי, הפרק מגיע. הוא מחכה שאני אקליד אותו. הכתיבה אצלי דומה לרפואה. גם שם חשוב להקשיב לקצב של הגוף, או של הספר, ולסמוך עליו.
ספר חדש עולה בארץ בין שבעים לתשעים שקלים. ספר עיון, ספר מקור, ספר עברי חדש בכריכה רכה. זה הטווח שאני רואה בחנויות וזה גם הטווח שאני משלמת כשאני קונה ספר לעצמי. ובמובן מסוים זה בסדר. מצד שני ספר עולה היום פחות מארוחת בוקר בבית קפה. הוא עולה פחות מבקבוק יין בינוני. הוא עולה פחות משעה אחת אצל מטפלת. אישה שמשלמת תשעים שקל על ספר מקבלת חודש של זמן עם המוח של מישהי אחרת. שנים של עבודה של מישהי. אני לא יודעת מקצוע אחר שבו אתה משלם תשעים שקל ומקבל לפעמים עשור של חיים של בן אדם. אז הספר עולה בערך נכון. מה שלא נכון הוא איך אנחנו מתייחסים אליו. אנחנו קוראים לתשעים שקל "יקר" כשמדובר בספר ו"זול" כשמדובר בארוחה. הבעיה היא לא במחיר. הבעיה היא שספרים ירדו במדרג של מה שאנחנו מעריכים, ובגלל זה כל מחיר נראה גבוה מדי. הייתי רוצה שספרים יעלו יותר. הייתי רוצה שיעלו מאה עשרים, או מאה חמישים. לא בשביל הסופרים. בשביל הקוראים. כי כשמשהו עולה יותר, הוא נושא משקל אחר. הוא הופך לחפץ שאת מחזיקה אחרת. בעולם שבו אינסטגרם חינם וסרטון יוטיוב חינם וכל בלוג נטורופתיה זול וזריז חינם, זה היה משאיר לספר את הכבוד שלו אם היה לו מחיר יקר יותר. אם היית צריכה לעצור רגע לפני שאת שולפת את הארנק. מצד שני, אני יודעת שזה לא ייקרה. ההפך. ספרים יהיו זולים עוד יותר. ספרים אלקטרוניים יהיו זולים עוד יותר. ובסוף נגיע למצב שבו ספר עולה כמו קפוצ׳ינו ואף אחד לא יזכור שפעם הוא היה שווה יותר. אז ספר חדש צריך לעלות בערך מאה שקלים, כריכה רכה, ספר עיון או פרוזה. כריכה קשה, מאה ארבעים. אבל אם תשאלו אותי באמת מה ספר שווה, אני אגיד לכם משהו אחר לגמרי. ספר שווה את הזמן שלקח לכתוב אותו חלקי הזמן שלך לקרוא אותו. ואת המספר הזה אף חנות לא יודעת לחשב.
אם הילדה שלי תצא סופרת, אני אשמח. אני ממליצה לכולם לכתוב, גם למי שאין שום שאיפה לפרסם יום אחד. זה אחד הדברים הכי מפתחים ובריאים שאדם יכול לעשות. להוציא את עצמו אל הדף. לבטא את עצמו, כי כל דמות שאנחנו כותבים היא חלק אחר בנו. לפעמים לכתוב בלי לחשוב ולפעמים לחשוב תוך כדי כתיבה, העיקר לכתוב. אני אשמח כי כתיבה היא אחד הדברים הבודדים בעולם הזה שמכריחים אותך לפגוש את עצמך כל יום. אישה שכותבת לא יכולה לשקר לעצמה לאורך זמן. הטקסט יסגיר אותה. וזו מתנה. אני מעדיפה ילדה שיודעת מי היא, על פני ילדה שיש לה הצלחה רחבה והיא לא יודעת מי היא. ואני גם אשמח כי זה אומר שהיא חיה בעולם הפנימי שלה. בעולם שאף אחד לא יכול לקחת ממנה. ילדה שיש לה עולם פנימי לא לבד אף פעם, גם כשהיא לבד.
סופרת אמורה לבחור בכתיבה. אמורה להגיד שהכתיבה היא מקום של אושר, של להיות ברגע, של מילוי. אבל אני לא מסוגלת לשקר ככה. כתיבה היא לא כיף. כתיבה היא בדידות. אישה לבד בחדר מול מסך, או יותר נכון לבד בתוך הראש שלה, מנסה לדלות משהו ממקום עמוק ולא תמיד מצליחה. יש רגעי חסד, כן, רגעים שמשפט יוצא ואת יודעת שהוא נכון, ואת חוגגת אותם לבד. אבל זה לא כיף. זה משהו אחר עם הרבה ספק עצמי. זה יותר דומה לסבל מאשר להנאה. ארוחה טובה היא ההפך. ארוחה טובה עם אנשים. השולחן, הקולות, מישהי שמכינה את הסלט בצד, ילד שצוחק על משהו שלא מצחיק, ארומה של משהו שמתבשל מהמטבח, בקבוק שמסתיים ופותחים אחר. ארוחה טובה היא ההזכרה ליחד שהוא הסיבה להיותנו פה. לא בשביל להשאיר אחרינו ספרים. בשביל להיות אחד עם השני, סביב השולחן, בערב. ויש פה גם משהו עמוק יותר שאני חושבת עליו. כתיבה היא עתידית. את כותבת בשביל הבת שלך או מישהי אחרת שתקרא אותך אחר כך, אולי שנה אחר כך, אולי מאה שנה אחר כך. ארוחה טובה היא בהווה. היא לא מתפרסמת, היא לא נצברת, היא לא נשארת. היא מתקיימת, ונאכלת, ונגמרת. וזה היופי שלה. היא מלמדת אותך לחיות בתוך הרגע ולא בתוך הציפייה. אחרי שאני סוגרת את המחשב בערב, אחרי שכתבתי כל היום, הדבר היחיד שאני רוצה הוא לשבת לארוחה עם מי שאני אוהבת. ואת זה אף פרס ספרותי בעולם לא יכול לתת לי.
ברשותכם אני מעדיפה לחבוש לרגע את כובע הנטורופתית וכך לענות על השאלה: הכתיבה היא אמנות המילים, ומילים מגיעות מהראש. נשים חוות סקס טוב רק כשהן מצליחות לכבות את הראש ולהתחבר לגופן. וכמה זה חשוב לכבות את הראש מדי פעם, לכן אני ממליצה למצוא את הדרכים הבריאות והטבעיות לעשות זאת, כשסקס טוב הוא דרך כזאת. ודבר נוסף: סקס טוב, בגיל המעבר, הוא אקט פוליטי. הוא ההצהרה שלנו בפני העולם שאנחנו לא בלות, לא דועכות, ולא נכבות. אנחנו נשים במלוא עוצמתנו. ואנחנו מתכוונות להישאר ככה עוד הרבה זמן.
לפני שהטלפון מתחיל לזמזם, לפני ההודעות הראשונות של מטופלות שלי שמתעוררות עם שאלה דחופה. המיקום הוא בחדר האוכל. שולחן האוכל הגדול, עם האור הראשון שנכנס מהחלון. אצלי המטבח וחדר האוכל הם הלב של הבית, ואני אוהבת לכתוב מהלב של הבית ולא מחדר נפרד שמנותק ממנו. יש לי גם שעה שנייה, שאני אוהבת פחות אבל כשמתעורר צורך לסיים משהו בכתיבה אני מודה לה שהיא קיימת. השעה בין עשר לאחת עשרה בלילה, אחרי שכולם ישנים, אחרי שעברתי על כל מה שצריך לעבור, רגע לפני שהגוף שלי כבר רוצה לכבות. בשעה הזו אני לא כותבת משהו חדש. אני עורכת. אני קוראת מה שכתבתי בבוקר, מסמנת מה לא עובד, מורידה משפטים שלמים, מוסיפה משפט אחד שחיכה לי כל היום מתחת לעור. הבוקר הוא לכתיבה. הלילה הוא לעריכה. הצהריים הם לאף אחד מהשניים. הצהריים שלי שייכים לקליניקה, לאישה שיושבת מולי ומספרת לי שהיא לא ישנה כבר חצי שנה. ויש עוד דבר אחד שלמדתי לבד, עם השנים. אני לא כותבת טוב במקומות יפים. אני יודעת שזה מנוגד לכל מה שכותבים על "סדנאות כתיבה בטוסקנה". ניסיתי. נסעתי לתל אביב לבית קפה יפה. הוצאתי את המחשב. ולא יצאה לי שורה אחת שאני אוהבת. הסתבר שהראש שלי כותב הכי טוב כשהגוף שלי במקום מוכר. במטבח שלי. עם הריחות שלי, עם הקולות הקלים של הבית, עם הגינה שממול שאני רואה אם אני מרימה את הראש. היופי לא עוזר לי. הוא מסיח אותי. הביתיות עוזרת לי. היא נותנת לראש שלי להישאר במקום אחד מספיק זמן בשביל לבוא לידי ביטוי.
הישרדות, ממש לא. אני לא בנויה לתוכנית שבה הקלפים הם רעב, חוסר שינה, ואינטריגות. אישה שתראה אותי בטלוויזיה בוכה מעל קערת אורז ומתחננת לחתיכת בשר, תבוא אליי בקליניקה אחר כך ותסתכל עליי קצת אחרת. את האמון הזה אני לא מוכרת. גם לא תמורת מאות אלפי שקלים. אבל תוכנית עם אתגר ספורטיבי, כמו המרוץ למיליון, זה כבר סיפור אחר. שם אולי הייתי שוקלת. כי זאת תכנית שמבקשת ממך לרוץ. לחצות נהר. לטפס על משהו. להחזיק מעמד פיזי מעבר למה שחשבת שאת מסוגלת. זה אתגר שיש לי כבוד אליו. הוא לא מנצל את החולשה הנשית, הוא דווקא חוגג את הכוח שלה. בגיל חמישים, אישה שרצה במרוץ למיליון מספרת לעולם שלם של נשים שמסתכלות עליה, שהגיל הזה הוא לא דעיכה. הוא לא "מאז שעברתי את הארבעים אני לא מסוגלת". הוא ההפך. הוא הגיל שבו אישה יודעת בדיוק מה הגוף שלה יכול, וכבר לא מפחדת לבדוק. אם הייתי מתחייבת לעלות לטלוויזיה, הייתי רוצה שזה יהיה במשהו שמהדהד את כל מה שאני מאמינה בו. גוף שעובד. אישה שרצה. בריאות שמופגנת בפעולה ולא במילים. ספרים אפשר לכתוב לבד בבית, אבל אישה בת 50 שרצה מול המצלמה יכול להביא ליד כך שאישה אחת בטמרה או בבאר שבע תסתכל בערב על המסך ותגיד לעצמה, אם היא יכולה, גם אני יכולה. אז לא להישרדות. אולי כן למרוץ. וזו לא רק העדפת ז׳אנר. זו ההבחנה בין תוכנית שמרוויחה מהשבירה של המתמודדת לתוכנית שמרוויחה מהבנייה שלה. אני בוחרת בתוכניות שבונות.
זורמת, אבל יש לי תנאי אחד. ששום שיר במיוזיקל הזה לא ייקרא "גיל המעבר", וזה לא יופיע בשם המופע. כי ברגע שאישה רואה את הביטוי הזה בכרטיס המופע, היא לא קונה כרטיס. שנים אמרו לה שגיל המעבר זה משהו שכרוכה בו בושה, אז היא לא הולכת לחגוג אותו על הבמה. אם תקראו לזה משהו אחר, "הירח שבפנים", או "אישה אחת", או "אש", אישה תקנה כרטיס, ואז היא תשמע את כל מה שצריך לשמוע. זה ממש לא משנה איך אנחנו קוראים לזה, מה שמשנה הוא שהיא יושבת באולם ושמשהו זז בה. חוץ מהתנאי הזה, אני זורמת לגמרי. אני אוהבת את הרעיון. ספר יושב על המדף. מיוזיקל הוא דבר שזז, שזורם דרך גוף של שחקנית ושיוצא דרך גרון של זמרת, ואולי האנרגיה הזו היא בדיוק מה שהסיפור הזה צריך כדי להגיע לאישה הבאה. אני אהיה בלילה הראשון, ואני אבכה מהתרגשות.
עם מר רוצ׳סטר. כשהייתי נערה ראיתי את הסרט והתאהבתי ברומן ג׳יין אייר. אפילו קראתי לחבר שהיה לי אז רוצ'סטר ובחלוף השנים מדי פעם כשהקשר בינינו התחדש כדי להתעדכן, כך המשכתי לקרוא לו. אני יודעת. הוא לא הבחירה הפמיניסטית. הוא כלא את אשתו הראשונה בעליית הגג, הוא שיקר לג׳יין, הוא מבוגר ממנה בעשרים שנה. אבל יש משהו ברוצ׳סטר שאף דמות אחרת בספרות לא יודעת לעשות. הוא רואה את ג׳יין כשאף אחד אחר לא רואה אותה. היא קטנה, חיוורת, ענייה, ובלי שום יופי קלאסי, וכל הספר היא בלתי נראית בעיניי כולם חוץ ממנו. הוא היחיד שיודע להגיד לה את האמת על עצמה. הוא היחיד שיודע להצחיק אותה. הוא היחיד שמתייחס למוח שלה כאל מה שמושך אותו ביותר אצלה, לפני הפנים, לפני הגוף, לפני כל דבר אחר. ואני חושבת שזה מה שהייתי רוצה. אישה בגיל שלי, שכבר חיה כמעט חצי מאה, כבר לא מחפשת גבר יפה. היא מחפשת גבר שיודע לראות. ורוצ׳סטר יודע לראות. הוא גם נכווה בחיים שלו ויודע מה זה אובדן ומה זה לא להיות שלם, וזה הופך אותו לאדם שמסוגל לאהוב באמת ולא רק להיות מאוהב. את ההבדל הזה רוב הגברים אף פעם לא לומדים.
הייתי חוזרת לאמצע שנות התשעים, לסנטה מוניקה, לבית של אבא שלי. הייתי בערך בת חמש עשרה. אבא שלי היה אדם שכולו לב, ואיש רנסאנס: צייר, משורר ובמאי סדרות טלוויזיה: LA Law, Babylon 5, סדרות שעולם שלם ישב מולן בערב. אני הייתי באה אליו בחופשות, ישנה אצלו בבית הקטן בסנטה מוניקה, מלווה אותו לצילומים בסט. ובערב היינו מכינים יחד מרק. הייתי רוצה לחזור לשם לא כדי לשנות שום דבר. הייתי רוצה לחזור לשם כדי להגיד לאבא דברים שלא אמרתי. כדי לשבת איתו ערב אחד נוסף על המרפסת, ולהקשיב לו מספר וחולם על הסרט הבא שהוא עומד לעשות. הייתי רוצה להגיד לו שאני זוכרת כל פרט. שכל מה שאני עושה היום, הקליניקה, הכתיבה, הציור, נושא בו את הצל שלו. שהוא בנה אותי ואני הפנמתי אותו. אבא שלי איננו, וזה פצע שנמצא אצלי מתחת לעור, שקט, מדמם בלי שאיש רואה. אם הייתה לי מכונת זמן לנסיעת מבחן, הייתי חוזרת לרגעי הקסם בסנטה מוניקה, או בכל מקום אחר, העיקר שזה איתו.
הסופרת החיה הגדולה בעולם, מבחינתי, היא אן לאמוט. אני יודעת שזו לא התשובה הקאנונית. שלא מלמדים אותה באוניברסיטאות. שיש סופרים בעולם, דה לילו, מורקמי, אטווד, שהם "גדולים" יותר בהיררכיה המקובלת. אבל אני בוחרת בלאמוט. לאמוט כתבה את "Bird by Bird", את "Operating Instructions", את "Traveling Mercies". היא כותבת על הגוף שלה, על הבן שלה, על האלכוהוליזם שלה, על האמונה שלה, על הפחד מהמוות, על הכאב של להיות אישה בעולם, בלי להמתיק שום דבר, ובלי לעשות מעצמה קורבן. היא צוחקת על עצמה. היא צודקת על עצמה. היא לא רחמנית כלפי עצמה. וכל זה ביחד יוצר משהו מרגש, אמיתי וחכם. אני קוראת אותה כשאני תקועה. כשאני יושבת מול מסך ריק כבר שבועיים ולא מסוגלת לכתוב משפט אחד שאני מאמינה בו. אני פותחת אותה, קוראת חמישה עמודים, וזוכרת איך נשמע משפט אמיתי. הספר שלה "Bird by Bird" הוא ספר העזרה לכותבות שהציל לי לא רק את הכתיבה אלא גם את הכבוד שלי לעצמי כשאני כותבת לאט. לאמוט אמיתית. וזה, בעיניי, הצורה הגבוהה ביותר של גדולה. אם הייתי יכולה לבחור סופר חי אחד לפגוש, לקרוא, ולהמשיך לקרוא בעוד עשרים שנה, הייתי בוחרת בה. כי היא הסופרת היחידה שאני יודעת שכתבה את הספרים שאני יכולה להחזיק ליד המיטה לעוד עשרים שנה ועדיין לפתוח כל לילה לעמוד אקראי, ולמצוא שם משפט שעוזר לי לישון, או משפט שעוזר לי לקום.
הוראות ההפעלה של היצור הזה שנקרא בת אדם.
אני נכנסת לתקופה שאני קוראת לה "שלום אישי". זה לא אופוריה, וזה לא חרדה. שני המצבים האלה רחוקים ממה שאני באמת מרגישה ברגעים האלה. ספר חדש שיוצא הוא לא הישג. הוא לידה. ואחרי לידה, אישה לא נמצאת באופוריה ולא בחרדה. היא נמצאת במצב שלישי, שבו הגוף שלה עוד נושא את הזיכרון של ההריון אבל היא כבר לא בהריון, ויש לה תינוק שצריך עכשיו לחיות חיים משלו. הספר נמצא בעולם, ואני עומדת מאחוריו בשקט ומסתכלת איך הוא לומד ללכת. בלעדיי. יש בתוך זה גם עצב קטן, וגם הקלה גדולה. עצב כי הספר כבר אינו שלי. כשהוא היה בתוך הראש שלי, הוא היה רק שלי. כשאני כתבתי אותו ועדיין לא היה לאף אחד אחר, הוא היה רק שלי. כשהוא בעריכה ובדפוס, עוד שלי. אבל ברגע שהוא יוצא לחנויות, הוא הופך לשייך לכל אישה שתפתח אותו במיטה שלה בלילה. הוא לוקח חיים משלו. וזה כואב קצת. כמו שכואב קצת לאמא לראות את הילד שלה הולך לבית הספר ביום הראשון. לא כי אתה לא רוצה שהוא ילך. כי אתה זוכר שהוא היה רק שלך. ויש הקלה. כי כל זמן שספר בתוכי, הוא דורש משהו. הוא מעיר אותי בלילה. הוא תופס מקום בראש. כשהוא יוצא לאוויר, אני מתחילה לישון שוב.
רפואה, למרות שאני אישה בת חמישים שכבר עובדת ברפואה במובנים רבים, ולימודי רפואה קשים מאוד, בוודאי שבגילי. אני נטורופתית. עשור של עבודה עם נשים בקליניקה, אלפי שיחות, מאות פרוטוקולים, ידע על הגוף. וכל פעם שאני יושבת מול אישה עם בעיה רצינית, סרטן, אוטואימוניות, משהו שהמערכת הקונבנציונלית לא יודעת לתת לו תשובה, אני נתקלת באותה תקרה. יש דברים שאני יודעת שאני יכולה לעזור איתם. ויש דברים שאני יודעת שאני לא יכולה לטפל בהם, גם אם אני יודעת בדיוק מה הם, כי אני לא רופאה. זה התסכול הכי גדול שלי בקריירה שלי. לראות אישה עם תוצאה בבדיקה ולהגיד לה, "תני לי לטפל בך", ולא לדעת אם המערכת תאפשר את זה כי אין לי את התואר הנכון. אם הייתי הולכת ללמוד עכשיו, הייתי לומדת רפואה. ולא כי אני רוצה להפסיק להיות נטורופתית. ההפך, כי אני רוצה להוסיף לנטורופתיה את הזכות לחתום. את הזכות לבדוק. את הזכות לרשום אם צריך. את הזכות להיות חלק מצוות שמטפל באישה במלואה ולא רק בחלק ממנה. מבחינתי הרפואה הקונבנציונלית והנטורופתיה הן לא יריבות. הן שני כלים שצריכים לעבוד יחד. הבעיה היא שכמעט אין רופאים שיודעים גם נטורופתיה, וכמעט אין נטורופתים שיודעים גם רפואה. אישה ששואלת על תוצאות בדיקה רצה בין שני מטפלים שלא מדברים אחד עם השני. אני רוצה להיות מי שיודעת לעמוד בעצמה במרכז ולתת לאישה תשובה שלמה. אני מודעת לכך שזה לא ריאלי. ללמוד רפואה בגיל חמישים, לימודים של שנים, התמחויות, שעות לילה במחלקות. אבל אם השאלון שואל אותי, ועכשיו, ובלי מגבלות, רפואה. בלי היסוס. רפואה אינטגרטיבית, כמובן. רפואה שיודעת תזונה, תפקוד, מיטוכונדריה, דלקת. רפואה כפי שהייתי בונה אותה אם הייתי בונה אותה מחדש. ויש בעולם רופאים שהם גם סופרים.
חמש שעות. הייתי רוצה להתפאר במספר גדול יותר, אבל חמש שעות זה הגבול שלי. אחרי חמש שעות הגוף שלי מתחיל להתנקם, הצוואר נשבר, נמלים ברגליים, הראש כבר לא חושב. אני יכולה להמשיך אחרי זה, אבל אני כבר לא כותבת. אני רק מקלידה את מה שהראש שלי כתב מוקדם יותר. כל מה שיצא בשעה השישית והשביעית אני מוחקת בבוקר. אישה לא בנויה לשבת חמש שעות במצב אחד. הגוף הנשי בנוי לזוז, לעמוד, להתכופף, להרים, לקפוץ. הוא לא בנוי לכיסא משרדי מול מסך. אני יודעת את זה ואני בוחרת לכבד את זה. אני קמה כל שעה. אני יוצאת לשעה ברגליים יחפות לים. אני נושמת. אני שותה מים. ואז אני חוזרת. הסופרות שיודעות לכתוב שמונה שעות ברצף הן או נשים שאין להן ילדים, או נשים שכבר ויתרו על הגוף שלהן. אני לא רוצה להיות אף אחת מהן. אם לוקח לי שנה לכתוב את הספר במקום שמונה חודשים, זה מחיר שאני מוכנה לשלם. הספר ייצא טוב יותר, ואני אצא מהתהליך עדיין שלמה.
אני מאמינה בתנועות שאישה הייתה עושה ממילא לפני שהמציאו את "כושר". הליכה. נשיאת משקל. עמידה לאורך זמן. עבודה גופנית בבית. הגוף שלי בנוי לעבוד, לא להתאמן. הליכות ארוכות, לפחות שלוש פעמים בשבוע. על שפת הים אם אני יכולה להגיע. אני הולכת מהר, לא מטיילת. דופק עולה, גוף מזיע, נשימה כבדה, זה הכושר האירובי שלי. פעמיים בשבוע אני עושה אימוני התנגדות. משקולות בבית. אני יודעת שאני לא אגיע לחדר כושר. בבית, בסלון, עם משקולות יד שיש לי שם, לפני המקלחת בבוקר. עשר דקות, חמש עשרה דקות. זה לא הרבה, אבל זה כל יום שני וכל יום רביעי, כבר שנים. השריר נבנה מהעקביות, לא מהעוצמה. ויש את הדבר השלישי, שהוא שיעור ריקוד פעם בשבוע. שילוב מושלם של לגוף ולנשמה. כושר גופני בגיל הזה הוא הצהרה. הוא ההצהרה שהגוף שלי עוד בשירות החיים שלי, לא הפוך. כל הליכה בבוקר היא דחייה שקטה של ההזדקנות שעוד תבוא. היא תבוא, אני יודעת, אבל אני אחליט מתי.
ספרי בישול. יש לי בארון תריסר ספרי בישול ואני מבשלת עם כל אחד מהם פעם בשנה אולי. אני קוראת אותם כמו רומנים. עמוד אחר עמוד. מסתכלת בתמונות. מדמיינת את הריחות. רושמת לעצמי על השוליים מה הייתי משנה בכל מתכון. ואז אני סוגרת את הספר, נכנסת למטבח, ומבשלת את אותו התבשיל שאני מבשלת כל שבוע מאז שהייתי בת שלושים. ספרי הבישול הם בשבילי פנטזיה. הבטחה של חיים אחרים, חיים שבהם יש לי שעתיים פנויות לבישול, אורחים שיגיעו לארוחה של חמש מנות, ועוצמה לעמוד בקרמול של בצל במשך ארבעים דקות בלי להישבר. אני קונה אותם, קוראת אותם, אוהבת אותם, ולא משתמשת בהם. וזה בסדר.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה