יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יחצ
יש לה רעיונות לספרים, שהפכו לשירים; היא חייתה שלוש שנים בתאילנד (וחזרה!); והיא חושבת שספרות מקור צריכה להיות מסובסדת. ענת שוורץ פרידמן (לחפש את ג׳וני מיטשל) עונה לשאלון האישי
״אגם טום״ מאת אן פאצ׳ט. עברתי עם הספר הזה מסע של רגשות. הזדהות מוחלטת עם הגיבורה שבוחרת במודע חיים נכונים מדי, בסיפור על אהבה גדולה שנשארה בזיכרון, על הפצע הזה שנשאר פתוח גם אם חשבת שסגרת אותו מזמן. הוא נשאר איתי הרבה אחרי שסיימתי אותו כתזכורת ללמה אני בכלל כותבת.
אם המילים תוקפות אותי אני יכולה לשבת גם 10-12 שעות ופשוט לכתוב.
אני כל כך אוהבת ללמוד! הייתי שמחה לחזור ולצלול לעוד תואר ואולי להישאב לדוקטורט במגדר שאני חולמת עליו.
חרדה כפולה מהולה במעט מאד אופוריה. חופשות לא אוהבת. אני חסרת סבלנות וקשה לי מאד עם חופשות בטן גב. צריכה להיות בעשיה מתמדת ועסוקה.
אף אחד לא כותב על הדברים שבאמצע, החרטות הקטנות, השקט של החלטה גם אם היא ויתור וגם אם היא ממקום שלם. בלי להפוך אותה לטרגדיה או להאדיר אותה.
דוד גרוסמן.
1971 לוראל קניון, ג׳וני מיטשל מוציאה את התקליט BLUE. הייתי רוצה להיות שם כשזה קרה. או שנתיים אחורה, לאוגוסט 1969, ללכת בבוץ קילמוטרים כדי להגיע לאזור ההופעות של פסטיבל וודסטוק.
ברור!!! אני מתה על מיוזיקלס! מכורה קשות לברודווי, מכירה בעל פה גם את הקלאסיקות וגם את החדשים. ת׳אמת, רעיון ממש יפה להפוך את הספר למיוזיקל, אני כבר מתחילה לעבוד על השירים המקוריים שיהיו בו.
רק אם זה מתרחש בלוראל קניון בלוס אנג׳לס. אין לי בעיה לאכול שבועיים אורז ולנצח במשימות טקטיות אבל לפחות שתהיה לי שקיעה של לה-לה לנד.
אני כותבת בעיקר בבקרים, כשיש שקט בבית ויכולה להיסחף לתוך הכתיבה. מצד שני כשהסיפור רודף אותי אני יכולה לכתוב גם על מפיות באמצע טיסה לתוך הלילה.
גם וגם.
כתיבה.
אהיה גאה מאד! בבית הספר האמריקאי שהילדים שלי למדו בו בבנגקוק אחד מעמודי התווך של הלימודים היה כתיבת סיפורים. הילדים למדו איך לכתוב סיפור, איך לכתוב דמויות מעניינות, מהו המסע של הגיבור, מהו המבנה הנכון של סיפור טוב. כל ספר שלהם שחזר הביתה מילא אותי בגאווה. אני בטוחה שהמיומנות הזו רק תפתח להם דלתות. הלוואי ואני הייתי לומדת את זה בגיל 8.
ספר חדש צריך לעלות מחיר שמכבד את הכתיבה, אבל שלא ירחיק את הקורא. כזה שיגרום למישהו לעצור, להרים, להיסחף לתוך העולם שהוא מציע. אולי ספרות מקור צריכה להיות מסובסדת בכלל? לאפשר לכל מי שרוצה לקרוא.
כשאני תקועה בכתיבה אני עוברת מיד ליצירה מסוג אחר, לוקחת גיטרה וכותבת שיר. לפעמים יכולה לכתוב את השיר מתוך הדמות שאני תקועה איתה. מצאתי שזה נותן עומק, נופך אחר. לפעמים השיר תוקף אותי, רודף אחריי ומפריע לי תוך כדי הכתיבה ואז אני חייבת לעצור הכל ולהתמסר לזמזום, למלודיה שמתנגנת לי בראש. אחר כך המילים ממש נשפכות ממני על הדף.
אחרי שחייתי בתאילנד 3 שנים הבנתי שהאי הבודד שלי הוא דווקא עיר שאפשר ללכת ברגל ממקום למקום. להיבלע בתוך רעש, לשאוב השראה מכל דבר. אני בן אדם שאוהב להיות בתנועה מתמדת.
אני אקח את BLUE של ג׳וני מיטשל, כן זה אלבום, אבל בשבילי הוא ספר, יומן חשוף ופתוח שלא מתנצל. אבל אם צריך נייר וכריכה אז ״חדר משלך״ של וירג׳יניה וולף. זה טקסט שאני יכולה לקרוא שוב ושוב, להזכיר לעצמי מהו אומץ, מהו אותו קול נשי שצריך מרחב, כסף, זמן ולא מפחד להישמע.
שלושה ספרים שהתחילו כרעיונות לרומן גדול ובסוף מצאו את עצמם כשיר או כרעיון לסדרת טלוויזיה. אם הסיפור לא רודף אחריי כנראה שהוא לא היה צריך להיוולד או שהוא מחכה לרגע הנכון שלו להתגבש ולצאת.
פילאטיס, יוגה. אני אוהבת ללכת ברגל לכל מקום.
ספרים היסטוריים רחבי יריעה, אלה שבונים עולם לאט. הם כביכול ״מבזבזים״ לי את הזמן כי הם צריכים המון סבלנות ואני אוהבת להישאב לתוך עולם אחר שדורש ממני להיות נוכחת בו. העולם הזה מלווה אותי גם כשאני לא קוראת.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה