יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: Dedo
יש לפחות חמישה ספרים שהיא התחילה לכתוב והפסיקה באמצע; היא לא מאמינה במחסומי כתיבה; והיא תשמח להשתגע עם פטריק מלרוז ואז להירגע עם מיסטר דארסי. נתלי רשבסקי (מחר הורסים את הבית) עונה לשאלון האישי
את הספר שלי? בספק רב שזה מטריאל למיוזיקל. אבל אם לין מנואל מירנדה היה בא ומסביר לי שיש לו חזון כנראה שהייתי סומכת עליו.
וואי וואי. מצד אחד התדמית. מצד שני הכסף. מצד שלישי הרעב (ולהסתובב עם ביקיני כל היום). מצד רביעי החוויה. מצד חמישי השמש וכנראה ששם זה נגמר. אני לא נשרפת בשביל אף אחד.
זה משתנה. אבל שמתי לב שיש יתרון לשעות קבועות (לא משנה מתי).
אוף שאלה קשה. לכל החיים? או חד פעמי? חד פעמי כתיבה טובה, לכל החיים כנראה סקס טוב. אבל אני אהיה אומללה מאד.
כתיבה טובה. כשיש יום של כתיבה רעה זה די מבאס. מצד שני אין יום של כתיבה טובה אם אין גם ימים של כתיבה רעה. ועל כן תמיד כתיבה.
אקנה את הספר שלהם ולא אבקש שיביאו לי עותק. מעבר לזה שאני לא חושבת שזה ענייני מה הילד שלי יחליט לעשות עם החיים שלו, כשחברים שלי מוציאים ספר אני משתדלת לקנות ואף מגדילה לעשות וקונה בחנות עצמאית כדי לפרגן לעוד עסק קטן על הדרך.
בעולם מושלם ספר היה עולה חמישים שקל. אבל גם 80 וגם 100 זה בסדר. כשאני רוצה ספר אני אשלם כל סכום לצערי.
אני לא מאמינה במחסום כתיבה. אני מאמינה בסדר יום (שעות קבועות לכתיבה) ואני מאמינה במכסת מילים (גם אם הן לא טובות). משהו תמיד יוצא בסוף. וגם אם יום למחרת אמחק הכול זה לא נורא.
אני לא חולמת על איים בודדים. הרעיון הזה של להיות מוקפת מים משום מה לא קוסם לי באופן יוצא דופן. אני כן חולמת על בקתה מבודדת באיזה יער סקנדינבי. או מבנה אבן ישן בן כמה מאות שנים באיזה אזור קסום ביוון (ביבשת, לא באיים).
קשה לי לענות, ספרים עבורי זה לא רק יצירות אומנות, ספרים הם חברים ומשפחה. כל חיי קראתי ספרים כצורה של התמודדות ולא כל ספר מתאים לכל תקופה. אולי התנ״ך. אחד הספרים הגדולים של כל הזמנים ואף פעם לא יצא לי לשבת לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו וגם להתעמק בדברים. כן, הייתי לוקחת את התנ״ך. נראה לי שזה רעיון טוב.
לפחות 5. אבל זה בדרך כלל רק אחרי פרק אחד או שניים לא יותר. היה מקרה אחד שכתבתי יותר מחצי ספר רק כדי להגיע למסקנה שאין שום סיכוי שייצא מזה משהו טוב.
אני טיפוס אובססיבי. או שאני לא עושה כלום או שאני כל הזמן מתאמנת. לאחרונה התמכרתי למכון כושר כי זה מאפשר אובססיות מהסוג הזה ואני שם כל יום בין שעה וחצי לשלוש שעות. אם היה לי כסף הייתי עושה פילאטיס מכשירים כי זה יותר כיף.
ספרי פנטזיה קלילים... אבל הם לא באמת מבזבזים לי את הזמן גם כי הם כיף אדיר ומזור לנשמה וגם כי אני קוראת אותם באנגלית אז אני מרוויחה עליהם משהו אחר.
צד שמאל של החושך מאת אורסולה קיי לה גווין. אורסולה קיי לה גווין היא אחת הסופרות הטובות ביותר שהיו אי פעם וצד שמאל של החושך צריך להופיע בכל רשימת הספרים הטובים ביותר. הוא אולי מוגדר מדע בדיוני אבל אין ספר יותר אנושי מהספר הזה. שום דבר שאני אגיד עליו לא יצליח להעביר את היופי והמורכבות שלו. אני רק יכולה להפציר בכולם לקרוא אותו (גם אם הם לא אוהבים מד״ב).
שש שעות? אני לא נוהגת לכתוב לאורך יותר מדי זמן. אני עובדת לפי הספק לא לפי שעות. אבל כן יצא לי לכתוב פעם עשרת אלפים מילה בישיבה אחת. במבט לאחור לא יצא טקסט טוב במיוחד אבל זה היה אחד הימים היותר נחמדים שהיו לי.
איך בא לי ללמוד! אבל לא מקצוע כמו עורך דין או מהנדסת. הייתי לומדת עוד משהו חסר כל תוחלת כלכלית. ספרות השוואתית, היסטוריה כללית, פילוסופיה, המזרח הרחוק, לימודים קלאסיים. לפעמים אני נכנסת לאתרים של אוניברסיטאות ועוברת על כל התוכניות לתואר ראשון במדעי הרוח רק בשביל הכיף.
חרדה ואופוריה ביחד. רוצה לחשוב שאם הייתי כבר בספר העשרים הייתי יותר קול אבל אני לא חושבת שאני טיפוס קול.
רוב הסיכויים שאם אפגוש מישהו שמעניין אותי ממש לא אצליח לתקשר ותהיה שיחה נוראית. אז אולי עדיף שלא וגם אומרים אל תפגשי את הגיבורות שלך... בכל אופן אם אקדח לרקה וצריך לבחור בן אדם אחד, אני חושבת שאשמח מאד לפגוש את מרגרט אטווד. היא נראית לי בחורה שכיף לדבר איתה ובטח ארגיש איתה בנוח.
מזכיר לי את ספר יום הדין של קוני ויליס. מצד אחד יש תקופות מעניינות ממש כמו ימי הביניים והרנסנס מצד שני הן גם מסריחות מאד... קראתי איפשהו שוורסאי למשל, היה פשוט מחראה אחת גדולה. נשות חצר היו מסתתרות בפינות חשוכות ועושות צרכים על הרצפה... אז אם כבר הייתי הולכת על יוון העתיקה או מצרים העתיקה שגם אם היו בעיות סניטציה היו פחות אנשים ופחות תיעוש ואולי גם פחות ריחות קשים. או לחילופין, הייתי עושה קפיצה לשנות העשרים או השישים.
בתור פרפרית לא קטנה כנראה שהרבה מאד. החל בפטריק מלרוז וכלה במיסטר דארסי. הרס עצמי עם פטריק וחיים שלווים של בורגנות במחוז דרבישייר הפסטורלי באנגליה עם דארסי. יש עוד מלא דמויות שהייתי שמחה להכיר יותר לעומק אבל באמת שלכי תזכרי עכשיו את כולן.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה