יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יונתן בלום
האי הבודד שלה מלא קופים; היא כותבת אפילו בתחנות אוטובוס; ושיטת הכושר שלה היא תרגול רגשות אשמה. מוריה דיין קודיש (לנהוג בתוך הים) עונה לשאלון האישי
ארמון הירח של פול אוסטר. זה ספר שהשפיע עלי עמוקות. קראתי אותו לא מזמן שוב והוא כבר היה רחוק ממני מהרבה בחינות, אבל עדיין זיהיתי מה הפעיל אותי וכישף אותי.
אחד וחצי. אחד חשבתי שסיימתי ואז גיליתי שהוא לא משהו בכלל, והשני כתבתי כמה עמודים בלבד לפני שנפלה עלי שתיקה ארוכה שטרם נפסקה. זה אם לא מחשיבים את הספרים הלא מועטים שכתבתי כילדה וכנערה.
מובי דיק של הרמן מלוויל.
בא לי קופים. קופים קטנים שירוצו סביבי ויאכלו בננות. אז אולי מדגסקר?
החיים עצמם, זה מה שהכי מניע אותי. אם פתאום נופלת עלי עצבות איומה, או לחץ ממשהו, או עצבים, או שמחה שגודשת את הגוף, ויש לי מספיק שכל ותדר פתוח כדי לנתב את זה לכתיבה – זה מוליד את הקטעים הכי טובים.
בעיניי 50 ₪ זה מחיר אידיאלי לצרכן. כמי שבאה מתחום המו"לות אני יודעת שזה מחיר שקשה להציע. יש המון שחקנים שחייבים להרוויח משהו והכול יקר.
נותנת לו חיבוק ושואלת, אבל במה תעבוד?
כתיבה. זה הרבה פחות משמין.
סקס טוב. תמיד.
כשזה תוקף אותי – אני משתדלת להיכנע. יצא לי לכתוב בתחנת אוטובוס עם לפטופ פתוח על הברכיים וחייל מחוצ'קן לידי.
לא. מה עשיתי רע.
לגמרי. אבל הלב שלי יוצא אל מי שיצטרך לעשות את זה.
דונלד טראמפ. אני חייבת להסתכל עליו ולהבין. הוא תופעה בלתי מוסברת. מטומטם אבל מסתבר שחכם גם, איכשהו. מגלומן באופן שאני לא יכולה להתחיל לתפוס. הוא איש מעניין.
אני אף פעם לא בחופשה בקאריביים, לצערי, אז גם כשיוצא לי ספר לא. אפשר להגיד שזה נע בין אופוריה לחרדה, לכיוון הקוטב השני.
מה שרובנו עושים. עושה מעט ומתרגלת הרבה רגשות אשמה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
