יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: איריס נשר
התחילה לכתוב את ספרה שלוש פעמים; כשהיא תקועה בכתיבה, היא יוצאת להליכה בחוף על קו המים; והיא אוהבת לכתוב במיטה לפני עלות השחר. גולי פורת (י' כמו ים) עונה לשאלון האישי
יש רבים וטובים כאלה. קשה לבחור אחד, אבל אם אני חייבת - עין החתול של מרגרט אטווד.
10 שעות ברציפות. הפסקתי אחרי שרוקנתי את המקרר ועליתי חמישה קילו.
אני פסיכואנליטיקאית, ואני אוהבת את מה שאני עושה והייתי בוחרת בזה שוב. ושוב. אולי יום אחד אשלב לימודי אומנות.
זהו ספרי הראשון, אז התרגשות מהולה בחרדה ובמנעד של רגשות בין הרצון להתגלות לבין הצורך להתחבא, בעיקר מנסה להשקיט את פלישת הפרפרים שהתישבו לי בבטן.
יש רבים גדולים. איכשהו חושבת על כאלה שכבר אינם בין החיים: אליס מונרו, וירגינה וולף, אלזה מורנטה, מרסל פרוסט. בעצם יש את אלנה פרנטה ומרגרט אטווד. בישראל דויד גרוסמן.
ג'ומפה לאהירי. היא מהלכת עליי קסם בכתיבתה המופלאה.
ל-1907, להיות חברה בקבוצת בלומסברי ולפגוש את וירג'יניה וולף.
בטח שזורמת, מאוד אוהבת מיוזיקלז. אהוב עליי ועל משפחתי. אשמח מאוד! אפשר להיות בקאסט?
רק מהמחשבה אני לא שורדת.
שעות הבוקר המוקדמות במיטה. לפעמים לפני עלות השחר, לפני שהבוקר מתעורר, בתוך השקט, או באמצע הלילה לאור המנורה. אפשר לחוש את הקסם, שהמיטה מעופפת לאן שהדימיון מוליך אותה (ותמיד עם שמיכה). לפעמים כותבת בבתי קפה כשיש רעש של פיטפוטים שיחות ומוסיקה מסביבי. דווקא אז מתוך ההמולה מוצאת את השקט, ורק אני שם.
כאן ה"או" דורש רגע. למה צריך לבחור? גם בכתיבה טובה וגם בסקס טוב יש אלמנטים של יצירתיות אינטימיות ותשוקה.
כתיבה. בתוך הלו"ז העמוס צריכה לארגן לי את זמן הכתיבה, לעוט עליו ולשכוח מאוכל. ואם כבר אז עם משהו מתוק ליד. עדיף קרמבו, שילוב מושלם. הקרם בלי הבסקויט. ואחר כך כתמריץ לכתיבה טובה, ארוחה טובה.
אהיה גאה ואשמח בשמחתו. ואקווה שהמניע שלו לכתיבה לא נובע רק ממקום של "פצע", אלא שנתתי לו גם "גג" ומרחב פתוח ו"סבתא" כמו שעמוס עוז אמר. כי כסף לפרנס אותו לא בטוח שיהיה לי מספיק.
זול מספיק כדי לאפשר למי שמעוניין לרכוש אותו.
הליכה בים על קו החוף, כשהמים לוחכים את כפות הרגליים, או שיטוט בהמולת הרחוב. כשמצאתי את עצמי תקועה בכתיבה פניתי לשירה גיבורת הספר כמו אל חברה שאבדה. ניהלתי איתה שיחות וכתבתי לה מכתבים, ניסיתי להבין את ההיעלמות שלה, את הקושי, איפה כואב. פעם או פעמיים החלפתי מהגוף השלישי לגוף ראשון ושני. חיפשתי איך אוכל לגרום לה לחזור, ולהחיות את דמותה מחדש.
בפיליפינים, כשנסעתי לבקר את ביתי בטיול הגדול שלה. מצאתי ערסל מתחת לעץ אננס על החוף עם הרבה שמיים, קראתי שם שעות צרובה משמש, מידי פעם זזתי כדי שלא יצנח עליי הפרי.
אם לא נתפשר על מזוודה, אז "שתהיי לי הסכין" של גרוסמן, שגם בקריאה חוזרת הוא מתגלה בכל פעם מחדש. וספרי שירה. מחברת לכתוב ועטים של מוג'י החביבים עליי. ואה, בקבוק שאשלח לעולם את שכתבתי.
כל יום נכתב בי משהו. כותבת בראש או במחברת שתמיד נמצאת אצלי בתיק (ויש לי כמה תיקים ובכל תיק יש מחברת) רעיונות מחשבות ומילים, מקוששת מתוכי ומבחוץ ומנסה לברוא עולמות. את ספרי זה התחלתי לכתוב שלוש פעמים, אבל בסוף סיימתי. ואגב, ויש בו קטע שמתאר איך שירה הגיבורה מחפשת לצוד גיבורים בחוץ כדי להפוך אותם לסיפור.
כמי שמאמינה בתנועה, אני שונאת לעשות כושר, סובלת כל דקה בפילאטיס, אבל מתמידה כי חייבים. ומצהירה לכל חבריי שאם יראו אותי רצה שיתקשרו בבהילות למשטרה כי בטוח מישהו רודף אחרי.
גם אם יש כאלה, ברגע שמתחילה לקרוא חייבת לסיים. לא יכולה לזנוח או להניח ספר באמצע. אבל מראש לא פונה לספרי מתח או לסוגה שנקראת ספרי טיסה.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה