יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: צילום פרטי
כבר עשור שלם שהוא לא מסוגל לקרוא; הוא מתאר את הכתיבה שלו כ"אובססיבית"; והאי הבודד שלו הוא בית קפה רמת-גני. ד"ר אושי שהם קראוס ("מה שבא ליד") עונה לשאלון האישי
כתיבה כבר אינה מקצוע כמעט בימינו. האנושות הופכת יותר ויותר משכילה ויש יותר ויותר כותבים מוכשרים ואפילו מחוננים. זה מוריד -מבחינה שוקית – את הדרישה הכלכלית לכותבים. כתיבה – על כן ולדעתי - הופכת לשליחות פנימית. וזהו. מקצוע? קפקא היה מנהל מחלקה בביטוח? לא הפריע לו. יזהר היה מורה (אם אני לא טועה), אלזה לסקר שילר היתה חצי קבצנית (לא בטוח שהפריע לה) ואני מלמד סטודנטים חדשנות פיננסית באוניברסיטה. אני לומד עם קולדה יוונית עתיקה כדי להרגיש חכם ומיוחד ושיהיה לי מה לספר בדייטים.
אני אדיש או מנותק רגשית. אני אובססיבי כבר על הפרסום של הבא שעדיין בעבודה. כרגע אני מנסה לשכנע את גיא בן נון, מנכ"ל עברית, לייצר מודל חדש למו"לות שירה ואז אולי אפרסם משהו שלי (יחי הפרוטקציה) וזה יכול להיות שינוי מאוד משמעותי בהפצת שירה (המודל החדש, לא הטקסט שלי).
בדמיון אני שותה קפה ב-DEMEL כל יום שלישי (כשאני לא מלמד חדשנות פיננסית לתלמידי מנהל עסקים בבן גוריון) עם ברהמס ויוהאן שטראוס הבן. את הקיסר אני כבר מכיר. אז עם מי? כנראה שאף אחד. את מי שאני רוצה, אני פוגש בדמיון ועם אחרים הייתי נבוך. אולי בעצם את רילקה.
אילו היו שואלים את אשר, גיבור הספר שלי "מה שבא ליד", הוא היה רוצה לחזור ליום השואה 1967, כי אמא שלו סיפרה לו שאז היא עשתה אותו. אני הייתי רוצה לחזור לעתיד, לתקופה שבה – אולי – האנושות מחוברת אינטרנטית ומשדרת מחשבות ואולי לימים שבהם יתפתח מדע חדש של הבנה פנימית ויתגלו יקומים שלמים של הפנים המנטלי שלנו. התחושה שלי היא שהיקומים הפיזיים שעליהם האנושות עובדת אלפי שנה הם רק חלק אחד מההוויה וחלק אחר שהוזנח הוא החלק הפנימי.
ברור.
לא. סטודנטים שלי בספיר יצרו קשר עם המפיקה של האח הגדול והם הזמינו אותי לראיון. אני לא מעוניין. אין לי טלוויזיה עשרות שנים, אני לא יכול לשאת את החזרות של הפרומואים והפרסומות, וחלק גדול מהתכניות. החלק הרע הוא שאין לי סבלנות גם לסדרות טובות. הקשב הפך לקשב לווטסאפים.
תלוי במצב רוח ולא במיקום או אופן. בדרך כלל אני יושב עם הלפטופ על הברכיים (אני כבר לא הולך להיות אבא שוב) או כותב בפתקים בטלפון. בכל מקום שבא לי.
סקס. סקס לא בעייתי אצלי.
אני לא מפסיק. יש לי כמה ספרים בעבודה. חלקם ספרי שירה (מחזורי שירים) וחלקם פרוזה בקצב אחר. חלקם ברמיסיה וחלקם בעבודה. אני משתמש במושג הרפואי הדוחה "רמיסיה" מפני שהכתיבה אובססיבית (באה מתוך תחושה שזה מה שאני צריך לעשות) וגורמת אחריה לסבל בדרך כלל ונפילות לדיכאון.
גאה, לחוץ שלא ילך לה ובטח מקנא אם היא כותבת יותר טוב ממני.
אני מאמין שזמנה של תעשיית העץ במו"לות תם. ספרי הנייר עומדים לסיים את הקריירה בעשרות השנים הקרובות, לטובות דיגיטל, קול ואולי טכנולוגיות חדשות. אני לא מצטער על זה. גם הכתיבה על חומות העיר היתה מקסימה וגם על כדים. אני מאמין שספר צריך לעלות בדיוק כמו שהוא עולה בהוצאת הספרים של "יצירה עברית" ושלי, 7 שקלים.
בדרך כלל אני ממשיך לתקן ולתקן עשרות פעמים, ואז עוזב לזמן מסוים.
בנעורים דמיינתי שאני גר במנזר יווני אורתודוקסי מבודד. משהו כמו "מר סבא" במדבר יהודה. אבל היות שמיציתי את החלק המתפלל שלי ואני לא מסוגל להיות בשקט ולבד יותר מיום, אני יושב ב"קפה המכולת" ברמת גן, ממש כמו אשר, גיבור הספר שלי "מה שבא ליד".
אני לא מסוגל לקרוא. כמעט עשר שנים. שילוב של אבדן סבלנות ויכולת לטובת ווטסאפים – ביחד עם תחושה חזקה שאחרי שאני קורא המון מגיל ארבע (בכל זאת דתל"ש) עכשיו תורי לכתוב.
יום יומיים שבוע. אלה סשנים אובססיביים של כתיבה ועשרות תיקונים, כתיבה ותיקונים, עשרות ואולי מאות פעמים. זה לא רצוף – זה עם הפסקות שינה והוראה ועוד, אבל אז הראש בטקסטים רוב הזמן.
כל הספרים של ס. יזהר ושל ניקולאי גוגול והפרוזה של רילקה.
כתיבה. אוכל בעייתי אצלי.
כלום. אצלנו במשפחה החרדית היו אומרים שספורט זה לא ליידישע קינדר. ספורט זה לא לילדים היהודים. זה לשייקצים (הבנים של הגויים).
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
