יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: יח"צ
כמעט כתבה את "הסיפור שאינו נגמר"; רוב הזמן מסתובבות לה בראש התחלות לסיפורים; והאי הבודד שלה הוא רק חצי אי. איילת פרטוש ("נראה בסדר מבחוץ") עונה לשאלון האישי
אחרי בחינת שלב ב' בגסטרואנטרולוגיה חשבתי שגמרתי עם לימודים. אבל בעצם, רופאים לא מפסיקים באמת ללמוד אף פעם. אם היה לי זמן עכשיו ללכת ללמוד הייתי הולכת ללימודי פילוסופיה, פסיכולוגיה וספרות. אולי גם קולנוע. במקביל לקורס ב AI וכל הבינה המלאכותית שיש עכשיו. ואז בפעם הבאה נותנת ל CHAT GPT לענות על השאלון הזה.
בינתיים זה קרה רק פעם אחת, ואני עדיין בתוך זה. שילוב של רצון לצרוח מהתלהבות, להתקפל בתנוחה עוברית במיטה, להתפטר, לומר לעצמי שעשיתי טעות ואז להרגיש שזה הדבר הכי מדהים שהצלחתי לעשות בחיים. אחרי הילדים שלי כמובן. האמת היא שקאריביים זה רעיון טוב לאי בודד מהשאלה הקודמת.
על דברים שקשה לנו להתמודד איתם בחיים. הרבה אנשים קוראים כדי למצוא מפלט מהיומיום, ועולם הכתיבה מכוון בהתאם. היו לי הרבה תקופות בחיים שחיפשתי ספר שאוכל להתחבר אליו בתוך הרגע הקשה שאני נמצאת בו. תקופות של אבל, אובדנים. תמיד חיפשתי ספר טוב בתקופות כאלה, שיהיה איתי בתחושות ולא יעלים אותן. היה לי מאוד קשה למצוא אחד כזה. יש ספרי עיון כאלה אבל בפרוזה יש מקום לשיפור. אדם צריך להתחבר לגיבור שעובר דברים דומים למה שהוא עובר בחיים. ככה אתה מרגיש פחות בודד. והקטע הוא, שאפשר לכתוב על גיבורים כאלו ועדיין ליצור ספר שנון, קולח, שנכנס ללב ונשאר איתך. כאלו ספרים אני אוהבת.
את הילדים שלי. אני רואה אותם כל יום אבל לפעמים נדמה לי שהם גדלים מהר מידי ובא לי לשבת איתם לשיחות עומק יותר ממה שאני מצליחה.
1974. לוקחת את אבא שלי לשיחת נפש ומסבירה לו שהוא חייב לדבר עם מישהו על המלחמה. רגע, אמרתם נסיעת מבחן. אז אם הנסיעה מצליחה אני מבקשת גם לחזור לגיל חמש, ליום שבו טיפסתי על עץ בהתלהבות יתרה והאצבעות שלי ננעצו באחד הזחלים הכי גדולים שפגשתי בחיים. או ללילה שרצתי יחפה בבית למיטה של ההורים שלי ודרכתי על גופה של ג'וק. אלו דברים שהייתי מאוד רוצה לבטל.
אני חושבת שבראש שלי הוא כבר הפך למיוזיקל. משהו בסגנון של "שיער" באקסטרים.
לא. ג'וקים. אמאלה. טוב לי בבית.
בבוקר, לפני שכולם מתעוררים וצריכים ממני דברים, כששומעים רק את הציפורים ואני לבד בעולם. מיקום? בשולחן של פינת האוכל תוך כדי שאני אומרת לעצמי שזה זמני בלבד וממש עוד רגע אני מתחילה לעבוד על הסגירה של המרפסת שכבר חמש שנים אני רוצה להפוך לחדר כתיבה.
"לכתוב כמו אלוהים", של אשר קרביץ. וגם "הזקן והים" של המינגווי. וגם, "איך לאהוב את ביתך" של הילה בלום. אה, רגע, "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה. ממש עמדתי לכתוב אותו ואז גיליתי שהוא כבר קיים.
אני ממש מנסה להקפיד על הכלל של לאכול כדי לחיות ולא להיפך, נדוש אבל נכון ומשמר אורח חיים בריא, ככה שמעולם לא נתקלתי בסתירה בין שני הדברים.
שניים מתוך ארבעת הילדים שלי סופרים, למרות שמתוכם אחד מהם עדיין לא מודע לזה. אני מאוד מעודדת את הכיוון הזה, זה מאפשר יצירתיות וחופש מחשבתי שאין בהרבה מקצועות אחרים. ומניסיוני למדתי שאפשר לשלב מקצועות ולעשות הכל, ולא רק שזה לא גוזל זמן אלא נוצרת הפריה הדדית וכל תחום בא טוב יותר לידי ביטוי.
נניח מחיר X, שמתוכו נגזרות לאחור כל ההוצאות על תהליך הוצאת הספר לאור, כולל הצוותים המעורבים בכך. קצת פנטזיה נכון? אז לפחות שיהיה מחיר שמכסה את ההוצאות בצורה סבירה. טוב נו, קשה לי עם חשבון. בין 50-70 ₪.
אני כותבת את כל השטויות שרצות לי בראש בצורה חופשית ובלי הגבלה. ואם זה לא עוזר, אני כותבת על למה אני לא מצליחה לכתוב. כשזה לא עוזר, אני כותבת על כמה זה מעצבן שיש ימים שאי אפשר לכתוב בהם שום דבר. העניין הוא, שכשמייצרים לו"ז קבוע לכתיבה ועומדים בו, התת מודע איכשהו מתארגן לקראת זה ומשהו קורה. זה קסם.
ככל שהזמן ממושך יותר ברצף, הכתיבה פחות איכותית בעיניי. כשאני מגבילה את עצמי בזמן (שעתיים) אני מקבלת תוצאות משמעותיות יותר. אם יש לי משהו ממש חשוב לכתוב, גם רבע שעה יכולה להספיק. זמן בלתי מוגבל יימרח כהוגן.
כאמור, מחשבה מטרידה. אפשר שזה יהיה חצי אי? עם חיבור ליבשה על כל מקרה שלא יהיה? אם כן, אז שיהיה בו בית קטן פשוט כזה שצופה לים, עם איזה שוק נחמד ליד שאפשר יהיה לקנות בו מצרכים בסיסיים לבישול וגם מסעדות טובות בימים שלא בא לי לבשל, וגם בייביסיטר צמודה. או פשוט בית קפה קטן בחורב בחיפה שאני הולכת לכתוב בו לפעמים. מה שיבוא קודם.
כנראה שאת "הזקן והים". אבל המחשבה על אי בודד מטרידה מאוד, ואני מעדיפה שלא. אולי הייתי לוקחת כמה מחברות ועטים כדי לכתוב אחד.
רוב הזמן אני מסתובבת עם משפטים שמתנסחים לי בראש להתחלות של ספרים, ומייצרת לעצמי גיבורים עם בעיות שצריך לפתור אותן. רוב הזמן הם מתפוגגים, בדרך כלל בשלב שבו אני אומרת לעצמי שאיבדתי את זה, וזה סימן שהם לא יחזיקו ספר שלם. אני מתיישבת לכתוב כשמשהו תופס אותי מספיק כדי להעלות אותו על הכתב. אז יש לי כרגע שלוש התחלות של סיפורים. אני פשוט לא זוכרת על מה הם כרגע. מזל שכתבתי אותן.
מאמן אישי פעמיים בשבוע. נכנסת אליו בחוסר חשק טוטאלי ויוצאת ממנו עם הרגשה שבא לי עוד. בעיקר עוד מהרעיונות שמגיעים אלי לראש במהלך האימון, במיוחד בריצה. בלי מאמץ (של המוח בכל אופן). כאילו שהראש נקי יותר, כמו דף לבן. פעם נהגתי לרוץ עם אחי בים, יש לו איזה קטע פסיכי של ריצה יחפה. והאמת שזה יכול להיות ממש כיף. הבעיה היא במילה "יכול". אני מנסה שזה יהיה כיף. אבל אני עוד לא שם. יש לי תקווה לחזור לזה. אולי אם אני אהיה על אי בודד אני אחזור לריצה יחפה. אבל שיהיה אי ממש קטן.
סקס טוב. ואז כתיבה. או כתיבה ואז סקס טוב. או כתיבה בזמן סקס. בתוך הראש. נדמה לי שניסיתי הכל.
אני חושבת שבזבוז הזמן קורה כשאני לא קוראת ספרים, אז השאלה קצת קשה לי. לצורך העניין, אם אני מתחילה לקרוא ספר שלא תופס אותי אחרי זמן סביר, אני מוותרת עליו. לצערי. הייתי רוצה להיות מסוגלת להמשיך לקרוא בכח אבל אני לא. וכך מצטברת לי ערמת ספרים חצי קרואים ליד המיטה, עד שבעלי עושה לי שיחה שזה לא סביר להשאיר אותם ככה, ואז אני מחזירה אותם לספריה שלנו וקונה עוד ספרים וחוזר חלילה. בעצם לפי השיחות עם בעלי אני יודעת אם אני אסיים לקרוא ספר שנטשתי או שלא.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה