יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: בר גורדון
מתרגלת יוגה ופילאטיס בהפסקות; לא מסתפקת בפחות ממיינד בלואינג סקס ואהבה; וכותבת בבית קפה, אבל עם אוזניות חוסמות רעש. ענת בצר (גשרים נופלים לאט) עונה לשאלון האישי
היום זה ״אהבת תפוח הזהב״ של דליה רביקוביץ׳. ביום אחר מן הסתם, הייתי בוחרת בספר אחר.
שלושה שבועות, עם הפסקות קצובות לשינה ושאר הפרעות החיים. החיים אז התנהלו אגב, בתאילנד.
רפואה. הכי קרוב לאלוהים חוץ מלכתוב שירה. או מוזיקה.
ההתרגשות גדולה, החרדה עצומה, ישנה תחושת סיפוק וצפייה. בהוצאת ספר או לא כל כך להבדיל, בהצגת תערוכה, ישנה חשיפה ויציאה דרמטית החוצה של עבודה פנימית ואינטימית ארוכה, וזה לא קל או כמו שכתבתי בשיר ״מקום הנחמד״ שמדבר על הסטודיו שלי – ״השמש, גם כשהיא טובה – מסנוורת״. בכל מקרה, אני נושמת עמוק ומנסה לא לקחת את עצמי ואת האמנות שלי כל כך ברצינות, לא תמיד אני מצליחה.
ג'ונתן פראנזן, וזו שאלה קשה במיוחד.
לא חוזרת. בכל עניין ומובן מצבן וזכויותיהן של נשים (באיזורים מסוימים בעולם) טוב היום מאי פעם. בכל פעם שאני חושבת באופן סנטימנטלי על תקופת עבר - כמה יפים היו הבגדים בשנות העשרים של המאה הקודמת, איזו מדליקה היתה תל אביב בשנות השישים וכו', אני נזכרת במקומן ותפקידן של הנשים באותה תקופה ואומרת לא תודה.
אני מניחה שהייתי מנהלת רומן (סוער!) עם היתקליף (״אנקת גבהים״ אמילי ברונטה), ומצטערת על כך, כמובן.
ברור. זורמת עם מיוזיקל, סדרת טלויזיה, סרט הוליוודי, סרט בוליוודי, תיאטרון פרינג׳. כל הרחבה של המעשה האמנותי שלי היא ברכה.
בחיים לא. לעולם לא אהיה מבחירה במקום בו אי אפשר לקרוא.
אני כותבת בדרך כלל בבוקר, רצוי מוקדם. במטבח הבית או במרפסת. לפעמים נעים ומפנק לי לכתוב עם אוזניות חוסמות רעש ב״קסם בעיר״, בית הקפה האהוב עלי. בכל מקרה, בסטודיו לציור שלי אני לא מסוגלת לכתוב. בסטודיו – מציירים. גם לקרוא בסטודיו לא נוח לי, הציור ״גונב״ אותי. בגלל שהכתיבה הפכה מרכזית בחיי רק בשנים האחרונות, נדרש לי זמן ללמוד לחלק את עצמי בין הציור לכתיבה ולהבין איך, איפה ומתי נכון לי לצייר או לכתוב.
סקס, אבל מעולה. לא מסתפקת בפחות ממיינד בלואינג סקס ואהבה.
כתיבה כמובן. אני אוהבת מאד אוכל טוב אבל זו תשוקה שאני יכולה להסתדר בלעדיה. האמנות עבורי היא לא תשוקה כי אם דחף חזק. בלי האמנות חיי אינם חיים. וסליחה על הדרמה.
שמחה מאוד.
לא משנה מה מחיר הספר אם חמישים אחוז מהמחיר מגיע לחשבון הבנק של הכותב. לא יקרה.
פשוט יושבת וכותבת, גם אם יוצא רע, זה טוב.
האי שלי חייב להיות צפוני. לא ים, שמש וחול כי אם סלעים שחורים, קרחונים, דובים ושקט.
אפשר לקחת את הטאבלט? אם לא (כי אין אינטרנט באי) אז את ״אודיסאה״ של הומרוס - בעצם מעולם לא קראתי אותו ברצף. אם יש מקום בארגז העץ שיסחף איתי לאי, אז אפשר אולי את כל כרכי ״בעקבות הזמן האבוד״ של פרוסט, מאותה סיבה. אם יש בעיית מקום אז נראה לי שבאי, עם ספר אחד, הגודל כן קובע, אז אולי התנ״ך.
יש לי מאגר של דימויים, התחלות שירים, קטעי משפטים ולפעמים רק מילים בודדות שאני חוזרת אליו כשאני ״נתקעת״. אני מתעקשת לסיים גם אם הנחתי ציור, ספר או שיר בצד. אני חוזרת אליהם שוב ושוב, עד ה״פיצוח״.
בעיה. מתחילה ומפסיקה לעשות יוגה ופילאטיס, כל פעם מוצאת תירוץ אחר לא לעשות.
ספרי מתח טובים הם בזבוז זמן נהדר. אני סובלת ממחסור בהמלצות מדויקות ולפעמים נופלת לזבל. למדתי לעזוב ספרים באמצע, יש גבול. לפני זמן מה חברה המליצה לי על ספר שרק לקראת סופו הבנתי שהוא בעצם שייך לקטגוריית הרומנטיקה. למרות שזה היה חמוד ונעים לקרוא את הקלילות המתוקה הזו בתקופה הנוראית והקשה בה אנחנו חיים, זה באמת היה בזבוז זמן מוגזם.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה