יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות
צילום: איליה מלניקוב
היא לא פגשה מוזה מעולם, מרותקת מהמפגש בין פסיכולוגיה לפילוסופיה, חושבת שכתיבה היא מקצוע לעניים או משוגעים ואוהבת לכתוב בלילה, כדי לשמוע את הדמיון. זיו ביילין ("סוכנת במלכוד") עונה לשאלון האישי
יש יותר מדי כאלה, אבל אני אבחר את ׳כשניטשה בכה׳ של ארווין יאלום. קראתי אותו אולי אלף פעם. הוא מופלא בעיני. משהו בו משעשע אותי. רק טוב יכול לצאת במפגש בין פסיכיאטר לפילוסוף.
אין כאלה.
את סדרת אראסט פנדורין של בוריס אקונין, אין כמו סופר רוסי לאי בודד ואם היה נשאר לי מקום הייתי מצרפת גם את ניטשה לאי.
אין לי מושג. לא חולמת על איים. אני לא מאלה שבקיץ נוסעים לשיט בקאריביים או מקומות בסגנון. לא בא לי להישמע קלישאתית, אבל האי שלי הוא הבית.
אני תקועה בכתיבה בערך כל 10 דקות. שותה קפה וממשיכה. אין חוכמות. לא פגשתי מעולם את המוזה שלי. לא עובד בשבילי לעשות הפסקה או ׳לנקות את הראש׳ (רק לא לנקות את הראש - הוא מלא בדברים שאסור לי לשכוח).
אם ספר היה עולה 50 שקל היו קונים יותר וקוראים יותר - כולם מרוויחים.
יש לי שתי בנות שהסיכוי שהן ירצו לכתוב קטן, אבל אם בכל זאת, אז קודם כל הייתי מברכת אותה על האומץ ואז שואלת אותה ׳ומה עם מקצוע׳? לא שכתיבה היא לא מקצוע, אלא שהיא מקצוע לעניים או משוגעים ואנחנו עדיין תלויים באמצעי הנוראי הזה שהמצאנו - כסף - כדי להצליח להגשים את חיינו
כתיבה, כי ארוחה טובה גורמת לי לנקיפות מצפון וכתיבה טובה גורמת לי אושר או עצב או משהו ביניהם. בעצם הייתי רוצה לאכול עכשיו את הקוסקוס הטנג׳יראי שרוני אופק אכלה בספרי האחרון.
ממממ... מישהו באמת ענה לך על זה?
בבית. בלילה. אני צריכה לשמוע את דימיוני הפרוע בלי הפרעות. לא מבינה את אלה שכותבים בבתי קפה, איך אנשים וכתיבה באים יחד?
כן.
קשה לי לחשוב על הדמות הראשית שלי, שהיא סוכנת יחידת החיסול של המוסד, עושה את זה בשירה.
לא הגעתי לרמת אינטימיות כזאת עם אף אחד מהדמויות. אולי אני קוראת את הדמויות הלא נכונות?
תל אביב של שנות ה-50, לפרלמנט של קפה כסית עם אלתרמן, שלונסקי, רובינא ואלכסנדר פן. לא יודעת למה יש בי צורך לראות בעיניים בוהמה אינטלקטואלית כהלכתה. או שהייתי חוזרת לעצמי בגיל 6, לרגע שנכנסתי לכיתה בתחילת השנה לקול צחוקם של הילדים למראה משקפי הראייה החדשים שלי, והייתי לוחשת באוזני: "חכי קצת, יהיה בסדר".
בגיל, בעלי. הוא האדם היחיד (חוץ משתי בנותיי) שאני מרגישה שאני לא רוצה להפסיק לשמוע מה הוא חושב. הכי לא הייתי רוצה לפגוש סופר/ת שאני אוהבת - אני בטוחה שכל מפגש כזה היה מקלקל את האהבה הזאת.
ג׳יי קיי רולינג - מתה על הדימיון וכושר ההמצאה שלה, הנכס הגדול ביותר של סופר. ואני גם מתה על ההצלחה הכלכלית שלה.
על נמלת הקליע. ובניגוד לנמלת הקליע, אהבה זה הנושא שכתבו עליו הכי הרבה ולמרות זאת אין לנו מושג מה זה.
לא נתקלתי בו.
אני מתה מפחד שלא יקראו אותו. זה כל כך מפחיד אותי, שאני לא מצליחה ליהנות מגודל המעמד.
למעשה יש לי כבר מספיק מקצועות. אבל אם אני צריכה לבחור, אז מאוד חבל לי שעצרתי רק בתואר הראשון בפילוסופיה (והמשכתי למשפטים) - למה לא המשכתי לדוקטורט? (אולי כי גם אחריו אין סיכוי שהייתי מבינה את קאנט?)
כשהספר כבר כמעט גמור ואני בשלב העריכה - אז אני יכולה לשבת שעות בלי לקום מהמחשב. אולי רק לקפה. בזמן הזה אני מתיישבת לכתוב אחרי שכולם כבר ישנים ואני מול המחשב עד שאני שמה לב מתישהו שכבר מבצבצת לה הזריחה בחלוני. איזה כיף זה - זה השלב שאני יודעת שעוד מעט מלאכת הכתיבה מסתיימת.
חולמת יום אחד לעשות אותו. לא עושה בכלל וזה עוד יתנקם בי, כשאהיה בת 60 ואראה בת 1,000 בגלל שלא עשיתי ספורט.
ספרי מתח וריגול של כאלה שהייתי רוצה להיות מפורסמת כמותם. לא בגלל שהם לא שווים קריאה חלילה, אלא בגלל שבמקומם הייתי יכולה ללמוד עוד על עולם הביון ועל טרור. אתה יודע, לקראת הספר הבא.
הכי לא. (סליחה, זה חוסר ביטחון של משקפופרית לשעבר).
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה