רצתה לגנוז כל אחד מספריה בשלב כלשהו של הכתיבה (וזה סוד); כשהיא תקועה בכתיבה היא עוברת לבינג' סדרות; ואין לה בעיה לאכול תוך כדי כתיבה. אבישג צ'רחי ("עד אחרי הנצח") עונה לשאלון האישי
אם אני נתקעת, אני מכריחה את עצמי לנוח ולא לכתוב בכוח, כי אז התוצאה לא תהיה טובה. אני אוהבת לצפות בסדרות, לצחוק, להתרגש, לבכות, הכול יחד. ואם המצב ממש קשה, אז אעשה לי בינג' של סדרות כריס מורנה. בדרך כזו או אחרת, היא תמיד מחזירה אותי למסלול.
אני האחרונה שתלך לאי בודד. אני מסוג האנשים שחייבים להיות בחברה תמיד! אבל אם אוכל לקחת איתי חברה או שתיים, אז סביר להניח שבקרבת ארצות הברית.
יש יותר מאחד. אני חובבת קומדיות רומנטיות, ומצד שני דרמות רומנטיות. הייתי לוקחת את סדרת דרימלנד (האותיות הקטנות, תנאים ונסיבות, הצעה סופית), סדרת השטנים (חוזה עם השטן, השטן והים הכחול העמוק, השטן שאת מכירה), שבועיים התראה מראש, ועוד.
אגלה לכם סוד, אין ספר שלי שכתבתי ולא רציתי לגנוז בשלב כזה או אחר של הכתיבה. ודווקא את אלה שהכי הצליחו, הכי פחדתי להוציא – סדרת על הכול ועד אחרי הנצח. תודה לאל, אין לי ספר גנוז לחלוטין ואני מקווה שגם לא יהיה.
לא נעים לי מעצמי, אבל כלום. אבל היי, האצבעות שלי רצות מרתון על המקלדת בכתיבה. זה נחשב ספורט?
אם אני מרגישה שספר מבזבז לי את הזמן ואני מתחילה לגלגל עיניים או לדלג על עמודים, זה הסימן שלי לנטוש את הספר ולעבור לאחד אחר. זמן הקריאה שלי מוגבל לשבתות, וחבל לי לפספס ספר טוב שמחכה להיקרא.
לבחור ספר הכי טוב זאת משימה קשה, אבל הייתי הולכת על פיית' של סנדרה הבה, מותחן רומנטי שלגמרי עוד נשמע עליו בעולם!
שבע שעות בערך. שיא המילים שלי ללילה אחד, עמד על כמעט 4,000 מילים.
החלום הגדול היה ונשאר משפטים, להיות עורכת דין. ולא וויתרתי עליו, כי אני מאמינה שחלומות נועדו להתגשם. אני פשוט מתעכבת בדרך קצת.
כל קשת הרגשות. אני תמיד בלחץ כאילו זה הספר הראשון, ולינדה מזרחי, המו"לית שלי, מקבלת ממני אין-ספור הודעות. ואז הספר יוצא, ומתחילות להגיע הביקורות הראשונות ואני מבינה שכל חבלי הלידה שעברתי, היו שווים בשביל הרגע הזה. לא פעם אמרו לי שזה קטן עליי, שאני סופרת שכבר הטביעה את חותמה בז'אנר הרומנטי, אבל עדיין, אני לא לוקחת הכול כמובן מאליו ומתרגשת בכל ספר מחדש.
אני לא מכירה סופרים גדולים ובטח שלא מישהו שייכנס תחת ההגדרה הזאת. אבל אין לדעת, אולי יום אחד יהיה סופר כזה.
אברהים צ'ליקול. שחקן טורקי שעל המראה שלו ביססתי את ליאור/ אברהים זדה, גיבור הספר שלי 'הצל ששומר עליי'.
שנת 2000, לזכות לחיבוק אחרון ממי שלצערי כבר לא איתנו.
אם מדובר ברומן שאני כתבתי – חד משמעית אדיר לוי, גיבור הספר 'עד אחרי הנצח'. זה גבר שמביאים לאמא הביתה, בנות. אם ברומן שלא אני כתבתי – אז לגמרי כריסטיאן, גיבור הספר 'אובססיה מטורפת', שיצא בלבבות.
בוודאי! החלום הגדול של כל סופר, זה שהספר שלו יתעורר לחיים. אם במיוזיקל, אם בסרט או סדרה או על הבמה הגדולה. כל הצעה כזאת שתבוא, מבורכת!
גם לא בעד שלום עולמי. אני לא צופה בתוכניות ריאליטי ובטח שלא אקח חלק בהן. מה גם שאני עירונית מכדי להיות תקופה ארוכה באמצע שום מקום, מוקפת בטבע ומה שהוא מביא איתו.
בשעות הערב-לילה, החל משבע-שמונה בערב ואם אני לא עובדת למחרת, אז עד השעות הקטנות מאוד של הלילה. אם אני עובדת למחרת, אכריח את עצמי לסגור מחשב להיום בערך באחת בלילה. אני כותבת בחדר שלי, כשבדרך כלל יש מוזיקה ברקע שעוזרת לי להתמקד בכתיבה בלי הפרעות.
זה יכול לבוא יחד לדעתי. אפשר להתפנק בארוחה טובה ובמקביל לשבת מול הלפטופ.
אהיה גאה, כי כנראה עשיתי משהו טוב בחינוך שלו.
זאת שאלה שקטונתי מלענות עליה במדויק, בעיקר כי אני לא מכירה את מאחורי הקלעים בתחום הזה. אבל כקוראת, אני חושבת שממוצע של 25 ₪ לעותק דיגיטלי ו-40 ₪ למודפס זה סביר.